אהבה תחת הערבה – הקדמה

בעיצומו של הגשם הסוער נס דר. שוורץ אל עבר ביתו. אפילו המטרייה היוקרתית שלו לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. הוא נקש בעצמה רבה על דלת ביתו. שוורץ, שהיה כה שקוע ברצונו להתייבש, לא שם לב לבָּאבִּי, שהשקיף עליו. למען האמת, זה לא שמישהו היה מזהה את באבי שהסתתר מאחורי קפוצ'ון שחור ושמר סגריה רטובה שטרם הספיק להדליק בפיו. זה גם לא ששוורץ היה מבדיל בינו לבין הצוענים האחרים שחיו בקצה השני של השכונה.

באבי נזכר בפעם ההיא, כשהוא היה בן שבע; הוא נחבט בראשו מכדור והלך עם אמו המודאגת למרפאה של דר. שוורץ. הכל היה בסדר, כמעט והיה נדמה לו כי שוורץ היה אדם חביב ואנושי למדי. אולם כשהוא ואמו יצאו והדלת נסגרה אחריהם, באבי שמע את שוורץ אומר למי שהיה אחריהם בתור:"כל הצוענים האלה נראים ומתנהגים אותו דבר. עכשיו אני צריך לדאוג שהם לא גנבו שום דבר כאן, כי לילד ההוא לא היה כלום". מילות הרופא שלוו בקולו המונוטוני והעמוק מיענו לעזוב את מחשבותיו של באבי מאז.

כעת שוורץ החל לצרוח על הדלת:"רפאלה!", הוא דפק שוב בחזקה.

עשוניו של באבי התעבו למשמע שמה. ביחול רב לראותה רק לרגע, הוא רץ בכל אזור מרכז בוקרשט בגשם העז עד שהגיע לביתה.

לפתע זה קרה. דלת הבית נפתחה ברוגז, והיא עמדה שם; לובשת חלוק משי בצבע תכלת שהיה מקושט בפרחים לבנים. שיערה הכתום-כהה, כמעט אדום, היה רטוב. אביה התנצל על שהפריע לה בזמן שהייתה במקלחת, אבל הסביר כמה חיכה בגשם בעודו עומד במפתן הדלת, ספוג בגשם ועדיין סופג מטר כבד מעליו. רפאלה הביטה בו מתחנן להכנס הביתה ואז נאנחה. היא הניחה לו להכנס וסגרה את הדלת מאחוריהם.

באבי לא היה מסוגל להפסיק לחייך. לראות אותה לדקה, היה שווה מבחינתו את המסע הרטוב שעשה.