בכי טוב

אני מנסה לבכות, מנסה חזק-חזק. שומע גבריאל בלחסן בלופים, מדמיין את אבותיי העיראקים מושמדים בשואה, איזו תאונת דרכים מפוארת ואותי נשאר לבד בעולם, את ההורים שלי מזדיינים או סתם מנהלים עוד שיחה בווליום שהוא קרוב לודאי הפסקול של הגיהנום. כלום, שום דבר. אנשים יאכלו כל לוקש שייתן להם קצת תקווה, אמרו לי שבכי יוריד מהמועקה הזאת בחזה, המועקה הזאת שהופכת אותי לאדם בלתי נסבל, קודם כל בפני עצמי, אדם לא נעים לשהות במחיצתו. אז אמרו.
בכי לא ישנה דבר, הוא לא יהפוך אותך לפחות צר עין – כשאתה מקנא בחבר הכי טוב שלך על כך שמצא אהבה, מתקדם בחיים, קריירה וכל השיט החומרי הזה, אתה מבין שמשהו אצלך לא בסדר. לא בכי, לא שיתוף, לא כימיקלים, האופי הזה שמושרש בתוכך, הוא לא ישתנה. לא עד שתלמד להסתכל פנימה ולא החוצה, להפסיק להשוות את עצמך לכל העולם ואשתו.
לפעמים אני מדמיין את עצמי חולה במחלה קשה. סוף סוף תהיה לי הלגיטימציה לקמול, להפסיק לשחק את המשחק, לפשוט את המסכה שאני מתחזק בקושי רב ומיום ליום עוד קמט מתגלה בה, ועוד חצ'קון מופיע, ואתה באמת יכול להאשים אותם, שהם מתרחקים? אותם, אותם, את כל הבני זונות שהיו לידך כשהייתי השקט, הביישן, המחויך, הפאקינג רגיל. אבל כשהמסכה דהתה, כולם נעלמו. כשנמאס לך לשחק את המשחק, לשתוק, להיות כמותם.
פאק איט, תן לי להיות כמוהם. מתי הטכנולוגיה המזוינת הזאת תגיע לשם, מתי? מתי אוכל לשחק עם המרכיבים והתכונות האלה? תן לי ווסטוורלד, לשנות תודעה, להשתנות, תן לי חיים, תן…