חיוכים

חיוכים/שלומית קלדרון
בחצר ההומה ציחקוקים, קריאות, צעקות.. ילד רודף אחרי ילדה, השניים רצים ומתחבאים בין האגפים שבמבנה הסמוך, בנות מקפצות על גומי מתוח בין ארבעה ניצבים ואחד שנדחף ומפריע להן והן קוראות לילד בשמו ומבקשות שיפסיק כבר… בפינה הרחוקה של המגרש קבוצת ילדות גדולות משתעשעות ומשחקות בחבל, אחדות מהן יחפות מטעמי נוחות, מותירות סנדלים מרופטים לצדי המגלגלות המסובבות את החבל בתנועות קצובות. הן שרות ומדלגות בעשרות ומזמינות את העומדות להיכנס בתורן אחת אחת לתוך הקצב מבלי לדרוך, גם לא לגעת בחבל כשהוא פוגע בקרקע, ומיד להחלץ משם בשלום. באמצע הרחבה קופסה עגולה של משחת נעליים חומה שמולאה בחול כאשר התרוקנה מתכולתה ועתה מועברת ממשבצת למשבצת על פני השרטוט בגיר לבן שעל האספלט השחור בדחיפות קלות של ילדה קטנה על רגל אחת. הרחק ממרכז העניינים, ליד העצים, קבוצת בנים משחקים בגולות-בלורות ציבעוניות שקופות וחלביות, פרפריות וקטנות. בכיסי מכנסיהם תחובים קלפי משחק זעירים שעוד מעט, לפני שתיגמר ההפסקה, ישתמשו בהם, לא לפני שיספיקו להתווכח, לריב ו"ללכת מכות", במשחק הבא. תקליט ישן של שירי-עם רוסיים מתורגמים לעברית מתנגן לו בחריקות קטועות לתוך הרמקול האפור הגדול התלוי על קיר חיצוני הפונה אל מרכז המגרש ומסדר מעגלים מעגלים את המפזזים הממתינים בציפיה דרוכה לשיר הבא, שיר עברי בצעד תימני. הפעילים פחות מסתפקים בצפייה בעיניים מעריצות בחבריהם לספסל הלימודים שתש כוחם ממחרוזת שירי הפולקלור ועתה מתנשפים בהפוגה קלה טרם ישובו לסורם. בעוד רגע קט יקטע הצילצול הזועם את צהלות השמחה ואור השמש האביבית החמימה יתחלף לו באור ניאון וההמולה הרועשת תהפוך באחת לשתיקה ארוכה בין ארבע קירות עם מורה יודע הכל שמרביץ תורה בתלמידיו.
לא זכרתי כל סיבה שבגללה היה עלי להתיצב בחדר המנהל לתת את הדין באותו היום. לחדר הזה, הרי, נקראים רק תלמידים "בעייתיים", לעיתים אף בליווי הוריהם, לקבל מינימום נזיפה או משיכה הגונה באוזן. ואני, מה לי כי אזדקק לזאת? מעולם לא נמצאתי מועדת בהתנהגותי או בלשוני.. ובכל זאת נקראתי לשם לפתע פתאום..
פניתי לעבר בניין האבן שהיה ממוקם לצד מגרש המשחקים, במקום בו נהגו להציב את המוט על חצובה אליה חוברו חוטי חשמל דרך חלון חדר המורים, בקצהו הושחל רמקול ולתוכו ניבחרתי אני לשיר בכל הטקסי הזיכרון והארועים החגיגיים בביה"ס. צועדת לתומי ומהרהרת בליבי על מה ולמה, ותשובה לי אין. בכניסה לבניין, בפתחו של קודש הקודשים ומקום משכנם של המורים בהפסקות, מעון הקבע של המנהל הנערץ, מקום האסור בתכלית האיסור לכניסת תלמידים, החל ליבי לפעום בחוזקה ועדיין לא הצלחתי להעלות בדעתי ולו רעיון אחד לפשר הזימון המוזר.
פסעתי פסיעות מהוססות לאורך המסדרון ליבי כדונג נמס בתוך מעיי, ועם זאת לא שקלתי אף לא לרגע את כדאיות ביצוע פניית פרסה כדי לחזור על עקבותיי כמתעלמת מההודעה שקיבלתי בזה הרגע לסור לחדרו תיכף ומיד. וכי אוכל להכחיש קבלת ההודעה קבל עם ועדה?
המנהל חיכה לי מתרווח לו על כסא העור השחור, מאחורי גבו על הקיר תלויות תעודות ההסמכה שלו, תעודות הצטיינות למיניהן ולצידן ארון עץ עם ויטרינה שדרכה יכולתי לראות את אוסף הגביעים והמדליות פרי ההצלחות של תלמידי ביה"ס בתחרויות ספורט כאלה ואחרות. הוא חייך והורה לי לשבת על הכסא מולו. התישבתי בחוסר נינוחות מופגן חוששת וסקרנית בה בעת לגלות את הבלתי נודע. "שבי בנחת, הכל בסדר. איני צריך לנזוף בך" ניסה להרגיע, "להפך, הורתי להזמין אותך לכאן כי אני עומד לבקש ממך דבר מה..את לא חייבת להסכים, אבל את צריכה לחשוב מהר ולהשיב לי כעת…"
לא זו בלבד שלא הצלחתי להירגע מפתיח שכזה, אלא שאף חשתי את ליבי מחסיר פעימה וממשיך לפעום ביתר שאת. מה כל כך דחוף פה? הרהרתי בנפשי ועוד תלוי ועומד במוצא פי המיידי? בעודו ממשיך לדבר נשמתי נשימה עמוקה כמתכוננת להכיל את המשפט הבא, ללא שמץ של מושג במה דברים אמורים. "יש לנו תלמידה בכיתה ה' שזקוקה לעזרה בלימודים. היא מתקשה בעיקר בחשבון. את יודעת.. שברים, עשרוני, אחוזים..זה החומר שכבר למדת בשנה שעברה ואת שולטת בו. אני מאמין שתוכלי לסייע לה ללמוד ולהתקדם. מה דעתך להיות ה'מקדמת' שלה"? שתקתי והמנהל המשיך: "יש לי רשימה של כמה תלמידים מכיתה ח' שגם הם יכולים לעזור לה, אבל בחרתי לבקש ממך קודם ורק אם לא תסכימי אפנה אליהם. מה את אומרת"? עדיין קצת המומה התחלתי לגמגם.
"אני..לא בדיוק יודעת מה..לא בטוחה ש.."
"מצבה באמת גרוע ולא סובל דיחוי, זה לא שאני לוחץ, אבל את צריכה לתת לי תשובה כן או לא. עכשו. וחוץ מזה אני חושב שזה אתגר אמיתי לתלמידה טובה כמוך שעוד מעט עולה לכיתה ז'."
היתכן שסומנתי על ידו לתפקיד של מורה בשלב כה מוקדם בחיי? האם ידע לקרוא את מפת היכולות שלי עוד טרם הספיקותי אני לעשות זאת בעצמי? או שמא בחר בי לגמרי באקראי ולא כפי שציין בדבריו? את שיקוליו לבחירה עשה כניראה בינו לבין עצמו, אך בין השורות כבר נאמרה דעתו.
הפעמון צלצל ברעש מחריש אוזניים והודיע לכולם שההפסקה הסתיימה ושעליהם למהר לכיתה. אט אט החלה החצר הגדולה מתרוקנת מכל יושביה. הרקדנים עמדו מפזז והקפצניות פסקו מקפץ ופנו לעבר הכיתה. חבורת הבנים החלה משתרכת לאיטה מאחור, חבריהם נוהרים מקצה המגרש בעיקבותיהם, חלקם מסננים מידי פעם קללות נמרצות מבין שיניהם.
בעודי יושבת מולו, לא מעזה לעכל בכלל את גודל האחריות שהוא מטיל על כתפיי, אך שמחה בחלקי על שבחר בי לעזור לתלמידה מתקשה, נתתי לו את הסכמתי ללא התלבטויות מיותרות וקמתי במהירות מכסאי לצאת ולהצטרף אל אחרוני המתמהמהים המבקשים למתוח את רגעי ההפסקה ולהרוויח עוד טיפת חופש. "חכי רגע"! קרא אחריי, "עדיין לא סיימנו! יש עוד עניין חשוב שעלייך לדעת! את לא תעשי את העבודה הזו בהתנדבות.. אני מתכוון שתעשי אותה תמורת תשלום.. סימלי אמנם..כמו שכר סטודנט, אבל זו עבודה לכל דבר ועניין ועל עבודה מקבלים שכר".
עולם הפיננסים היה זר לי לחלוטין עד לאותו הרגע ו'שוק העבודה' היה מושג שהתודעתי אליו רק בתקופת לימודיי באוניברסיטה, אז נאלצתי לשמש מורה מחליפה לשיעורי עזר בכיתות חטיבת הביניים על מנת לממן את מחייתי בסביבה חדשה הרחק מאד מנוף ילדותי ומבית הוריי.
"אני מציע שעבור כל שעה שתשבי ללמד אותה תקבלי 3 לירות. בעיניי זהו סידור הוגן כלפי שתיכן והוא יהיה לטווח רחוק, לא רק לחודשים הקרובים, אלא עד לסיום לימודיה בביה"ס". חשתי מבויישת מהצעתו המגונה, שכן לא העלתי בדעתי מעולם שמורים עושים את מלאכתם תמורת תשלום! מקצוע ההוראה ניתפס בעיני כשליחות, עבודת קודש של יחידי סגולה בכל ימות החול.
—————————————————————————————————-
לנירה היה ראש עמוס תלתלים חומים. היא היתה בת יחידה להוריה המבוגרים, שובבה וחייכנית, אך מאד מאתגרת – במיוחד במהלך מפגשינו הראשונים. עם הזמן התרשמתי שבאמת ובתמים הזדקקה לעזרתי והיתה נוהגת להגיע בריצה כששמעה את פעמון הדלת ולפתוח אותה לרווחה בשעה הקבועה שלנו. אמה של נירה הושיבה אותנו במטבח ליד שולחן קטן מכוסה בשעוונית פרחונית, דומה בצבעיה לזו שהיתה בביתנו אנו, אך יפה וחדשה יותר, ומיד הגישה לי כוס מים קרים וכפית ריבה תוצרת עצמית. לפתע פרצה נירה בצחוק מתגלגל והתקשתה להרגע. "בואי נשחק" הציעה. נירה, כאמור, היתה צעירה ממני בשנה, אך ניראתה גדולה מכפי גילה. רעיון משחקי הקופסה שלה קסם לי, אבל ידעתי שלא זו היתה המטרה לשמה נקראתי ובין לילה אולצתי להפוך מילדה למורה, מלווה ותומכת. נירה המשיכה להסתכל עלי ולצחוק מסיבה שהיתה ידועה רק לה (ואולי אפילו גם לה לא). בימינו שלנו היו פותרים את בעייתה של נירה בקלות באמצעות תרופת פלא אחת-ריטלין, אבל אז, בשנות הששים והשבעים הרחוקות מי בכלל שמע על המושג בעיות קשב וריכוז? מי ידע להסביר דיסלקציה מהי? דיסקלקוליה או דיסגרפיה? היפראקטיביות? תלמידה על הרצף? מוגבלויות? מי יכול היה להסביר שנירה איננה ילדה 'עצלנית' כפי שנהגו לכנות את התלמידים המתקשים, אלא פשוט לקויית למידה!
אינני זוכרת כיצד ומתי שינתה נירה את יחסה אלי, אבל לעולם אזכור שהיינו שתינו 'טעונות טיפוח', מונח ששימש בזמנו את העוסקים בהוראה לצורך איפיון ילדי השכונות בעיר, מי יותר ומי פחות. במיוחד לא אוכל לשכח את מה שגרמה לי להרגיש כשהגעתי אליה באחד משיעורי חופשת הקיץ לתרגל אחוזים ועם בודדים מהם הצליחה לקנות את עולמה ברגע אחד.
טרנד השיזוף המהיר התפשט כמו אש בשדה קוצים בקיץ ההוא וכמתבגרת טיפוסית המבקשת להיות אופנתית, נסחפתי אף אני בזרם. לצורך המשימה הצטיידתי כמו כולם בבקבוקון פלסטיק חום עם פקק צהוב ובו שמן אגוזים אורגינלי מבית המרקחת וממנו התמרחתי בנדיבות במטרה אחת: 'לתפוס צבע'. שכן, רעיונות הזויים כגון: קרם הגנה לבהירי עור בדרגות שונות, או ספריי הגנה לחסימת קרניים אולטרא סגוליות לבעלי עור רגיש עדיין לא היו אז בנמצא, אף לא בחיתוליהם. לקדם ניתן היה תלמיד חלש בלימודים, אך מקדם הגנה לעור בהיר? מי חשב להגן? כולם רצו רק לחשוף גב, כתפיים ורגליים בקיץ, להיות שזופים ו"יפים" ללא כל מודעות לנזקי השמש. ולפיכך, היה שמן האגוזים הלהיט הבלעדי ומוצר חובה בתיקה של כל בת טיפש עשרה. צמד המילים 'סרטן העור' היה זר לחלוטין וטרם נברא בלקסיקון המושגים של בני הנוער ובכלל. ואני, ש"בזכותו" נאלצתי לחוות לא פעם את חוויית השיזוף בדרגת כוויה כזו או אחרת, שילמתי את מחיר התענוג על בשרי עבור 'יופי צלוי' באחוזים גבוהים ובריבית דריבית!
נירה נבהלה כשהגעתי לשיעור בגופיית כתפיות דקות שחשפה את גבי הלוהט וסרבה להתישב ליד "סייעת" צרובה וכואבת. מראה פניי שלבשו גוון אדום עז הסיח את דעתה ורמת הריכוז שלה, שמימלא לא היתה מן המשובחות, ירדה אל מתחת למפלס ים המלח. "זה כואב מאד?" שאלה "הו, מה עשית לעצמך! איפה היית? למה? אני יודעת איך מטפלים במכת שמש! תיכף תראי…" וכהרף עין נעלמה לתוך חדר האמבטיה לחפש לי מזור.
"איזו ילדה טיפשה", ודאי אמרה לעצמה בעודה נוברת בין התרופות, "יש לה מספיק שכל ללמד אותי חשבון, אנגלית ועברית ואף לא טיפת שכל לשמור על עצמה. איך היא לא מבינה שהעור הלבן שלה לא יהיה לעולם חום? היא לא הרגישה שחם לה אחרי 5 דקות בשמש הקופחת? איך אפשר להפוך להיות שזופים ביום אחד! אפילו אני יודעת שלא עושים דברים כאלה!"
כשחזרה ובידה בקבוק ספירט גדול לא הצלחתי להסתיר את הפתעתי. ידעתי ש'אשל' או 'לבן' מסייעים בהרגעת כוויות, אך לא תיארתי לעצמי שכוהל יעיל גם כן. נירה שפכה מעט מהנוזל השקוף על ידיה וליטפה את גבי בעדינות זהירה בעזרת כריות אצבעותיה הקטנות. "את מרגישה את הקרירות? יהיה לך יותר נעים אם תתקרבי לונטילטור" הציעה לי, מסיטה אותו לכיווני. עונג מתוק וצריבה כואבת התערבבו זה בזה והותירו בי טעם עדין של הקלה. לו היתה משתתפת בתחרות ריבוי האנטליגנציות על פי תורתו של גרדנר, היתה נירה קוטפת את הפרס הראשון ללא כל ספק, ולו רק בתחום התקשורת הבין אישית על תיפקודה המושלם בפרק מערכת היחסים עם ה'מקדמת' שלה!
את מה שקרה בעקבות שיעורי העזר שנתתי לנירה ניתן יהיה אולי להבין אם נדע מי הפיץ את השמועה בדבר עיסוקי החדש. עיסוק לשעות הפנאי של ילדה בת 12, שהחליף את משחקי החצר אחה"צ ואת חברת הילדים. השמועה עשתה לה כנפיים אף מהר יותר מ'שיתוף' בפייסבוק של היום! אז, בימים ההם, ללא מודעה תלויה על עמוד חשמל או על לוח מודעות וללא פרסום מכל סוג שהוא, הפכתי בין ליל לכתובת עבור הורים מודאגים רבים שצבאו על דלת ביתנו ובפיהם בקשה אחת: קדמי את הילד/ה!
לעולם לא אדע האם היה זה מנהל ביה"ס שראה כי טוב והחליט כי התרנגולת שמצא בחצר בזמן ההפסקה מטילה ביצי זהב, או אחד המורים בבית הספר ששמי גונב לאוזנו, הוריה של נירה, או שמא נירה הגאה בכבודה ובעצמה שרצתה לספר לחבריה על סוד הצלחתה בלימודים. ואולם, אחרי נירה הגיעה דליה מכיתה ג' ואחריה רונית ויונתן מכיתה ד'. בטיפטופי זרם בלתי פוסק הגיעו רבים נוספים עם הוריהם ובידיהם ספרי הלימוד שלהם. מה בדיוק למדו שם איתי סביב השולחן עם השעוונית הצבעונית בפינת האוכל כבר הספקתי לשכוח. חשבון או עברית? אנגלית או הנדסה? אני זוכרת רק את הברק בעיניהם בסיומו של כל שיעור מלווה בחיוך רחב מרוח על פניהם ומילה אחת שחזרה ונאמרה תמיד: "תודה".
את מה שעשיתי אז באהבה רבה וכמיטב יכולתי, לא יכולתי לעשות אחרת בארבעים השנים הבאות.. הבנתי שהתמכרתי!