הפשע המושלם- פרק 2

•ליעד•
הפצצה
"סיימנו להיום, עבודה יפה." קרא יונתן בגאווה. "לכו תנוחו ממחר כל האקשן מתחיל."
מיד בתום התדריך מיהרתי להסתלק מהכיתה. כבר שבועיים שאני מתחמקת ממנו. סיפרתי לאמה שכבר באותו ערב לפני שהספקתי לעלות בפניו את ההצעה זה נגמר. היא הבינה ואפילו הביעה תמיכה. החברות שלנו לאט לאט מתייצבת שוב. אבל ייקח זמן עד שתחזור להיות כפי שהייתה קודם, אם בכלל.
"וואי אני מתה מרעב." אמרה אמה כאשר בניחה את ידה על בטנה. "את באה לאכול משהו?"
"לא, אני… אני אשאר קצת ללמוד את התפקיד." השבתי.
"להביא לך משהו?" הציעה.
"לא." נענעתי בראשי. "לא רעבה."
"הפסד שלך," משכה בכתפיה באדישות ויצאה מהחדר בטריקת דלת.
"מה שתגידי." מלמלתי חלושות. שכבתי במיטתי כשזוג עיניי מביטות בתקרה. לאט לאט הרגשתי את העייפות צונחת עליי.

•יונתן•
"נו אז הכל מוכן?" שאל אביצור.
"מוכן המפקד." הצדעתי לו.
"אני מאוד מרוצה ממך אזולאי, שתדע לך." טפח על שכמי. "רק תמשיך ככה והקידום שלך." אמר.
"מבטיח." השבתי בחיוך ולחצתי את ידו.
"יאללה יש עוד יום ארוך לפנינו, צריך לישון טוב, מחר אימון אחרון לפני שיוצאים לשטח." אמר.
סך הכל אנחנו בהספק יפה, הכל מוכן, הכל דופק כמו שעון.
אם אין לי את ליעד לפחות אני קרוב מתמיד לתפקיד שחלמתי עליו. זה חצי נחמה.
"כן, סופסוף." הנהנתי בראשי.
"יאללה אני אשחרר אותך ואגיד לך לילה טוב," אמר בחיוך.
"לילה…" צליל סמס נשמע ברקע עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט.
"גם אתה קיבלת הודעה?" שאל אביצור.
"גם אתה?" שאלתי. הוא בתגובה הנהן בראשו.
נכנסתי להודעה ופתחתי את הקובץ שהופיע בה ופשוט לא האמנתי למה שראיתי. תמונות של ליעד ושלי מאחד הערבים הפרועים שלנו יחד.
קפאתי במקומי באותם רגעים. וזיעה לחה החלה להתפשט ברחבי גופי. הנשימה נעטקה מגופי. "מה… אני לא מבין." אביצור הביט בי נראה מבולבל למדי.
"אני," המילים התקשו לצאת מגרוני.
"בוא תסביר לי מה אני רואה פה." ביקש. "תקן אותי אם אני טועה, אלו תצלומים דיי פרוקטיביים שלך עם סוכנת שלנו." אמר את מה שכבר היה מובן מאליו.
הקריירה שלי כל כך הולכת לרדת לטמיון.

•ליעד•
התעוררתי למשמע דפיקות דלת וצעקות היסטריות. "ליעד!" הדפיקות התחזקו. ליעד את שם?"
כאב היסטרי השתלט על ראשי בפתאומיות.
ממש כאילו לוקחים פטיש ודופקים לי על הראש שוב ושוב.
התיישבתי על מיטתי כשזוג ידיי אוחזות בצידי ראשי. "ליעד!" הדפיקות התגברו. "תפתחי לי." נשמעו צעקות מבעד לדלת. "אני יודעת שאת המומה ושאת מתביישת, אבל אני איתך." קראה אמה מבעד לדלת.
מתביישת במה?
על מה לעזאזל היא מדברת?
מה קורה פה?
"בבקשה בואי תפתחי לי ונדבר." התחננה.
נדבר? נדבר על מה?
"לידי? את שם?"
"אני באה!" צעקתי ופסעתי בצעדים מרושלים אל עבר הדלת.

"אוייש, יפה שלי." אמה קפצה עליי בחיבוק. "את בסדר." אנחת הקלה נפלטה מפיה.
"למה שלא אהיה?" שאלתי בתמימות. "סך הכל כאב ראש מעצבן." התלוננתי בפנייה.
"אז אנחנו בסדר?" שאלה.
"אממ… כן." משכתי בכתפיי באדישות. "למה שלא נהיה?"
"אני… אני חשבתי שאת כועסת עליי, שאת חושבת שזאת אני שהפיצה את התמונות." הסבירה.
על איזה תמונות היא מדברת לעזאזל?
אוקיי… אני חייבת להודות שאני דיי מבולבלת.
"איזה תמונות?" שאלתי ופיהוק קל נפלט מפי.
"אני לא מבינה." אמה הביטה בי מבולבלת עוד יותר. "את לא יודעת, מה?" פערה את פיה.
"יודעת מה?" שאלתי בבלבול.
"מתי בדקת את ההודעות שלך בפעם האחרונה?" שאלה.
"לא יודעת." זרקתי את ידיי לצדדים. "אני… אני נרדמתי פה. אני.." הצבעתי את מיטתי.
"טוב, איפה הטלפון שלך?" שאלה היסטרית.
"אממ.. פה איפשהו." משכתי בכתפיי. "במטען."
"תביא אותו מהר!" דרשה.
"אמה? הכל טוב?" שאלתי בדאגה.
"נו כבר!" האיצה בי.
"בסדר!" השבתי באותה נימה והחלתי לחפש הטלפון ברחבי החדר.
"נו? איפה הוא?" שאלה לחוצה.
"את מלחיצה אותי!" צעקתי. "אני לא מוצאת."
"הינה הוא!" אנחת הקלה נפלטה מפי כאשר סופסוף מצאתי אותו.
"מה זה הכל ההודעות האלה?" שאלתי המומה כאשר עיניי רפרפו בהודעות הטקסט אשר מילו את הצג.
'זונה'
'בוגדת'
'מגעילה'
'מה לא תעשי בשביל קצת צומי'
עיניי המשיכו לדפדף אחר הודעות הטקסט האיומות שנשלחו למכשיר הסלולרי שלי. "מה זה?" פערתי את פי לא מאמינה למה שעיניי רואות.
אט אט הדמעות החלו לחנוק את גרוני. "מה.. מה זה כל זה?" ייבבתי.
"היום בצהריים נשלחו תמונות מאוד חשופות שלך ושל יונתן." הסבירה.
הסוד שלי דלף החוצה.
לא!
הבטתי באמה המומה. "אני נשבעת לך ליעד זאת לא אני." התגוננה.
נענעתי בראשי. "אז מי זה?" מלמלתי בעד לדמעות.
"תחשבי שנייה, אולי סיפרת למישהו, אולי יונתן…"
"אבל לא סיפרתי לאף אחד!" צעקתי והשלכתי את חוברת משימה שהייתה על מיטתי על הרצפה. "לא מאמינה שזה קורה לי!" פרצתי בבכי והחלקתי במורד הדלת אל הרצפה.
"אני מבטיחה שנמצא את האחראי לתמונות." אמרה אמה בניסיון לעודד אותי.
"זה כבר לא משנה." יבבתי. "הרסתי הכל. הכל נגמר, הקריירה שלי בזבל."
"לא בטוח, אני בטוחה שאליצור לא יוותר על סוכנת טובה כמוך." החמיאה לי.
"שיט!" זינקתי מהרצפה בבהלה. "אליצור, יונתן! פאק!" תפסתי בראשי. "אני חייבת ללכת לדבר איתו."
"כן. את חייבת." חיזקה את דבריי.
"לא לא," נענעתי בראשי ונזרקתי על מיטתי. "אני לא יכולה." כיסיתי את פניי עם השמיכה.
"ליעד, את חייבת להתמודד עם זה מתישהו." אמרה את מה שכבר היה מובן מאליו.
עמוק בפנים ידעתי שהיא צודקת.
אולי דווקא עכשיו שהדברים גלויים אז הכל יהיה טוב יותר.
נוכל להיות ביחד בלי להסתתר מכל העולם.
אני אוהבת אותו.
"ליעד!" לפתע החלו דפיקות על הדלת.
אויי לא! רק לא הוא.
הנורא מכל הגיע כבר עכשיו.
"ליעד תפתחי את הדלת בפקודה!" קרא אליצור מבעד לדלת.
אמה הביטה בי בדאגה וחייכה לעברי חיוך מעודד ומילות חיזוק.
הנהנתי בראשי ונשמתי נשימה עמוקה.
על החיים ועל מוות.