נישואים אריסטורקטיים- חלק ראשון ( מתוך שניים)

" זה כואב" אמרתי, מתרחקת הכי רחוק ממנו. סובבתי את גבי אליו והתחלתי לרוץ, הכי רחוק שאפשר, מהאחוזה, מהמשפחה שלו, שמפוזרת בכול מקום, ועוד מעט זה יהיה מפוזר עוד יותר, וכמות בני המשפחה תיהיה יותר גדולה. " חכי!" הוא צעק, רץ במדשאות אחרי, שמלתי השחורה הסתבכה בנעליי העקב הגבוהות בהם יכולת הריצה שלי גם ככה הוגבלה מאוד, קרעתי את השמלה, כך שהיא הגיע לי רק עד הירך, הוא עצר להסתכל, ואז המשיך לרוץ, צורח שאחזור. התעלמתי, הוא לא יכול לתפוס אותי. יצאתי משטח האחוזה, תפסתי את המונית הראשון וביקשתי:
" לרחוב שאנז- אליזה" אמרתי, הנהג, שלבש כובע קסקט הנוטה הצידה, התחיל לנסוע באיטיות, ראיתי אותו מתקרב אליינו.
"מהר" לחשתי בקטלניות באוזנו של הנהג.
"מה שתגידי מאדם" אמר, מחייך חיוך ממזרי.
" מדמאוזל" אמרתי, בהדגשה. ורק באותו הרגע יכולתי להבין מה באמת קרה, רק באותו הרגע הבחנתי בשריטה העמוקה שקוץ כול שהוא בגינה הלא מטופחת של האחוזה שלו גרם על רגלי, רק באותו הרגע הבנתי שנעליי העקב מחוסות בוץ, שיורד גשם בחוץ, שכולי דביקה, שהקרע בשמלה כול כך מכוער, וששיערי השחור רטוב וסטור ופרוע.
" חכי!!!!!!!!!!!" שמעתי אותו צועק, צועק בחוזקה ורץ מאוחרי המונית. הוצאתי את ראשי הבוכה מהחלון, התענגתי על ההרגשה הראשונה של הגשם על הפרצוף, ואת רוח בשיער, ואז הפניתי אליו את ראשי, נתתי לו נשיקה באוויר, דומעת, נשיקה מלוחה, וצעקתי:
" כבר מתגעגעת אהובי! תעשה את מה שאתה צריך!" נכנסתי מהר חזרה אל תוך הרכב, בוכה, בוכה בוכה בוכה.
"הגענו" אמר הנהג המעשן, יצא בגשם ופתח לי את הדלת. כשיצאתי הוא תפח על שיכמי והצביע לכיוון האופק.
" מחר יהיה יותר טוב" אמר ונכנס חזרה לאוטו, והמשיך לעשן, הוא המשיך לנסוע.
אני באמת קיוויתי שמחר יהיה יותר טוב.
באותו הרגע שמעתי את קולו, קולו של פייר, זה שבגללו אני עומדת מול ביתי הגדול, במקום להיות אצלו באחוזה ולדבר על הקרב ובא. ועל התינוק ו….
"הנה" הם התחבאו בין השיחים. הוא ועוד אחת בעלת שיער ג'ינג'י ארוך ומתולתל, היא הייתה לבושה בהידור, וחיוכה הערמומי העיד על משהו לא הגיוני.
" הנה" אמר פייר, והגיש לה את הפרחים האדומים שהיה אמור לתת לי! לי! באותו הרגע נזכרתי ששכחתי אותם אצלו לפני שבוע, כשאבי התקשר אליי והייתי צריכה לצאת ממיטתו במהירות האפשרית כי הייו אצלינו חברים.
הג'ינג'ה לקחה את הפרחים וחיבקה אותו.
"חמוד" לחשה באוזנו, והעיזה לנשק אותו ארוכות. תחילה נראה מופתע, ולאחר מכן, תמן את ראשו בשיערה, ונראה מאושר. שיערותיהם, החום בהיר נוטה לשטני, והג'ינג'י הלוהט, נראו כול כך יפים בתוך השקיעה, ויכולתי לראות את עייניו נוצצות. ועייני נצצו לא מרוב אושר, אלא מרוב נוזל קר שנזל באיטיות על פני, מלווה בקולות אנקה שהסגירו אותי, דמעות.
"מה היא עושה פה?!" אמרה בכעס.
פייר ניגש אליי.
"שארלוט, יקירתי…." הוא ניסה לגמור את המשפט. לקחתי את ידו. ואז עזבתי אותה בחוזקה.
" איך אתה מעז…… ועוד… ועוד ליד הבית שלי!" השתוללתי, הדמעות יצאו ללא הפסקה, הוא ניסה להפסיק אותן, לחבק אותי, משהו. רצתי במדרגות אל חדרי, פתחתי את החלון, להסתכל עליהם.
" איזו מכוערת…" אמרה הג'ינג'ה, וליטפה את פניו, הוא נראה עצוב. עצוב. דמעות, אני.
היא חטפה את ידו והובילה אותו בשביל אל תוך גן ורדים שאני והוא טיפחנו במשך שבועיים. הוא ניסה לעצור אותה, להוביל אותה בשביל אחר. אבל היא הייתה ערמומית, חכמה ופיקחית מידי בשבילו.
" אנחנו אריסטוקרטים, אנחנו אמורים לגרום כאב" שמעתי בראשי פעם אחת את אביו אומר, בזמן שאני הייתי נעולה בחדרו, מחטטת בדבריו.
" אבל אני לא יכול…." אמר אבל אביו קטע אותו.
" מצאנו לך בדיוק אחת שתציל אותנו מהעוני הקרב ובא". פייר נחר נחרת בוז.
" ואתם תתחתנו" אביו אמר. בטון מודגש.
אז לא לקחתי את זה ברצינות. כי כששאלתי אותו, הוא פשוט נישק אותי וזהו. ובזה העניין נגמר. אבל מאותו הרגע הוא היה עצוב.
הייתי צריכה לקוות לזה. לצפות לזה, סליחה.
הם טיילו בשקט בגני. גני שלי. נראים כמו זוג מושלם בין הורדים.
ומה שקרה היום רק העיק והעיק.
סגרתי אתה חלון בחבטה, כיביתי את כול האורות בחדרי, נפלתי על מיטתי והתחלתי לבכות. ולבכות ולבכות.
ים של דמעות.