האם יש מישהו כמוני?

22/06/2018 1221 צפיות 2 תגובות

לסיפור הזה קוראים "האם יש עוד כמוני" כדי לתאר את מה שאנשים שונים בחברה מרגישים ולא מתואמים למה שהחברה רוצה שהם יהיו.

אז "האם יש עוד כמוני?" קבלו אותה:
זה היה רגע אחד, רגע שבו הכרתי משהו ששינה לי את חיי. אני לוסיו. בן 21, ואף פעם לא הבנתי מי אני באמת. שהייתי קטן אבא שלי ואמא שלי פינקו אותי, יש לי עוד שני אחים גדולים, נשמע טוב לא? משהייתי קטן הרגשתי לא תואם לנורמה החברתית, הרגשתי מוזר. אבא שלי רצה שאשחק כדורגל, אבל לא אהבתי לשחק כדורגל. אהבתי לראות כדורגל, לא יודע למה, חשבתי אולי שאני לא אוהב לרוץ? התחלתי להתאמן, התחלתי לעשות ריצות של כושר קרבי, ראיתי שאני טוב בזה. אבל לא הבנתי למה אני לא אוהב לשחק כדורגל כל השנים, ידעתי שאני אוהב לצפות, ואפילו רכשתי לי קבוצה שאני אוהב, אבל לא אהבתי לשחק כדורגל… אהבתי יותר להיות בענף הספורט של הריצות, שחייה, יותר התחברתי לזה… אבל ידעתי שיש בי משהו מוזר. לא ידעתי איך לפרש את זה, האחים שלי מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, ואני שונה. לא רציתי להרגיש שונה בגיל 18. אף פעם לא הייתה לי חברה, חשבתי שאני מכוער.

רכשתי לי חברה. המראה. כן המראה, שאנשים מסתכלים עליה לבדוק איך הם נראים, אז גם אני קניתי מראה משלי, שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי. ידעתי שהיא מראה את מי שאני באמת, ואני לא ראיתי שאני מכוער. החלטתי שאני רוצה להביא חברה הביתה כדי לא להיות שונה. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי שאני לא שונה, למרות שבתוך עצמי הרגשתי שונה. יצאתי לפאב ושם הכרתי את דקל. בחורה יפהפייה שמעוניינת בזוגיות. ואמרתי לעצמי שאחלה, סוף סוף הבאתי בחורה הביתה ואני יותר לא שונה, לא מאחים שלי, ולא מהחברים שלי בחוף ים, או חברים מהבית ספר. שמחתי כל כך שאני לא שונה עד שבכיתי. הכרתי את דקל לאט לאט וכבר עבר לו חודש, המעט שעשינו זה חיבוק בסרט בקולנוע. אבל הרגשתי שונה, לא הרגשתי משיכה אליה. לא. שאלתי את חבר שלי תוך כמה זמן ידע שהוא אוהב את בת זוגו והוא ענה לי שמשיכה הייתה ואהבה קרתה אחרי כמה חודשים, השתגעתי. החלטתי לעבור לשלב הבא, הכרתי את דקל ומשפחתי הכירה אותה. וחודש שאנחנו נפגשים מלא זה דיי טוב, החלטתי לנשק אותה. ושנישקתי אותה סה היה היום הכי גרוע בחיי. כי לא הרגשתי משיכה ולא הרגשתי קשור למה שאני עושה, הרגשתי מחופש. שאני מנסה לאהוב את דקל אבל אני לא אוהב אותה. אבל כיף לי איתה. למה? אפילו רגש של געגוע לא היה לי. השתגעתי. שאלתי את סבתא שלי למה זה ככה, היא ענתה לי שלכל דבר בחיים יש את הזמן שלו, שאהבה היא לא כמו בסרטים, זה קורה לאט לאט בסבלנות. אמרתי לדקל את זה ונפרדתי ממנה, היא הבינה אותי ודי הופתעתי. היא אמרה לי שהיא רוצה לעזור לי. ושגם היא לא הספיקה לפתח אליי רגש, אבל משיכה היה לה. מוזר. למה אין לי את המשיכה הזו, את הרגש. מה יש בי?

הלכתי למועדון בעצת חבר לנסות לפתח סטוץ והרגשתי לא קשור למה שהולך שם. ניסיתי לנשק את הבחורה היפה ביותר שפגשתי, לא היה לה אף אחד. אבל גם היא לא מספיק משכה אותי. השתגעתי. סיפרתי זאת לדקל, דקל אמרה לי שאולי בגלל שאני חדש בעולם הזה אז קשה לי ישר לפתח משהו. הקשבתי לדקל. האמנתי שמשהו ישתנה, חזרתי לענף הספורט. שחיתי כל היום, רצתי מלא ופיתחתי שרירים. ידעתי שאני טוב בזה, אבל אבא שלי עשה לי מלא פרצופים שאני לא משחק כדורגל, אמא שלי תמכה בי, אבל שאלתי את עצמי מה זה משנה לא לשחק כדורגל. אני שווה פחות? בשגרה שאלתי את עצמי, באימונים רק התאמנתי כי כל כך אהבתי לרוץ, אהבתי לפתח שרירים, אהבתי שחייה. בלילה וביום, המצב שלי עם נשים נשאר כמו שהוא. ורק עברו להם שלושה חודשים. ניסיתי לפתח קשר שלא הצליח, ניסיתי גם סטוץ אבל רק מלחשוב על זה ברחתי להתאמן ולא לנסות כלום. בנסיעה בדרך הביתה בכיתי, שמעתי את אבא שלי אומר שרצה בן גבר שמשחק כדורגל ולא שחיין, שאפילו בחורה חוץ מדקל לא הבאתי. הסתכלתי מול המראה, שאלתי אותה: מי אני? ניסיתי לגעת במראה עם האצבעות והאצבעות שלי שלמות… אני נראה בסדר, אבל לא הבנתי למה אני לא הבאתי בחורה. את דקל הבאתי בשביל לא להרגיש שונה, שאלתי את אמא שלי אם היא מכירה את ההרגשה, שאת מסתכלת במראה ויודעת שיש משהו מוזר בך, הרגשה אחרת לדברים אחרים, לא ברור לי למה. היא ענתה לי שלא. לא רציתי להעסיק את המשפחה שלי או את דקל בנושאים האלה. כן דקל, מבת זוג שלי היא נהפכה לידידת נפש. הזוי. לא? משהייתי קטן הרגשתי שונה, היה לי חבר טוב בשם יבגני בלימודים. הרגשתי טוב בחברתו, אבל הוא נאלץ לחזור לרוסיה, התבאסתי. אבל תמיד שמרנו על קשר בסקייפ. יש לו בת זוג שמה ג'ניה. היא יפה. ממש. ושמחתי בשביל יבגני.

בתחרות שחייה הכרתי את גבריאל. בחור חמוד. הוא היה מאתגר אותי בתחרות שחייה, תמיד היינו מנצחים זה את זה. והוא גם היה חבר שלי טוב שהכרנו, תמיד יצאנו למועדונים. שהרגשתי מבודד ולא שייך. הוא עזר לי להתאקלם, בערב במועדון בחורה התחילה איתי מולו. גבריאל עודד אותי לזה. שגבריאל הלך להתניע את האוטו, נשארתי עם הבחורה… לבד, ולא רציתי. רציתי להיות לצד גבריאל, צעקתי לו, והוא אמר לי: למה לא נשארת עם הבחורה. עניתי לו שאני ממהר לבית. אבל פתאום שמתי לב, טוב לי עם גבריאל בזמן שאני מכיר אותו. מאז אותו תחרות שחייה, גבריאל ואני היינו מדברים מלא, צוחקים מלא. הוא היה טוב איתי, היה עוזר לי בשיבוץ שלי בצבא. הרגשתי שאני צריך את המראה שלי והלכתי הבית, עמדתי מול המראה, מביט בעצמי חצי שעה, ואחרי חצי שעה שואל: "האם יש עוד כמוני?" למה אני מוזר כל כך, למה אני לא כמו חברים שלי מהים, מהבית ספר, במשפחה, למה לא כיף לי עם בחורה כמו שכיף לי עם גבריאל. למה אני כזה מוזר? בכיתי ואמרתי שאני מוזר, הרי אני לא נמשך לבנים, אי אפשר להימשך לאותו מין שלך. כל כך שנאתי את זה. איך אפשר לצאת עם מישהו מאותו מין שלך? אחרי כמה חודשים שלא דיברתי עם דקל חזרנו לדבר. עוד מעט יש לי יום הולדת 19. דקל אמרה לי שהיא שמחה שחידשתי איתה את הקשר, הסברתי לדקל שעוד מעט אני מתחיל את הלימודים שלי בצבא בתור עתודאי. סיפרתי לה על גבריאל. דקל אמרה לי לנסות לצאת עם בחורה שוב פעם, הקשבתי לה. יצאתי למועדון ופגשתי את ענבר. בחורה מקסימה. שהיא חיבקה אותי הרגשתי כאילו היא מנחמת אותי, זה הזוי. אני במסיבה, יש מוזיקה שמחה, כולם רוקדים ונהנים, לכולם יש בת זוג ורק אני לבד. ניסיתי לנדק את ענבר אבל הרגשתי שכפו עליי זאת והעדפתי לצאת מהמסיבה שוב פעם. בכיתי, לא הספקתי לבכות, רצתי לים אבל לא בכיתי, כי קצב הדמעות שלי יכול להיות גדול יותר מים שלם. ככה לפחות הרגשתי. הלכתי הביתה וישנתי, קם לי למחורת, הלכתי לשם שינוי לצאת ללונה פארק עם דקל כדי לשכוח מהכאב. אבל הצטבר לי כאב נוסף, ראיתי את גבריאל עם מישהי. ושוב פעם הצטבר לי כאב נוסף אבל לא אמרתי לדקל, המשכתי בכיף שלי להנות. לא אמרתי לגבריאל שלום, כי לא רציתי שיגיד לו שיש לו בת זוג. חזרתי הבית, בדקתי באינטרנט מה זה גבר שיש לו רגשות במקרה לגבר אחר וראיתי שיש דבר כזה הומו, שאלתי את עצמי, הומו זה לא קללה? כולם משתמשים בזה כקללה, ראיתי באינטרנט מידע. אבל צחקתי על זה, אני? הומו? אין מצב. אני כולה לא מצאתי את האישה המתאימה ואז מה אם כיף לי עם גבריאל. אני לא הומו. לא. חייכתי לי. אבל ניסיתי לבדוק ושסיפרתי למשפחה שלי שמישהו אמר לי שהוא הומו, בשביל לראות את תגובתם, המשפחה שלי אמרו שאם הם היו הבן שלהם הם היו מנדים אותו. חייכתי כי ידעתי שאני לא. מהם הבנתי שהומואים בוחרים בזה כי אף אחד לא יימשך לגבר סתם ככה. ידעתי שאני לא הומו וירדה לי הקלה מהלב, ואז בערב, גבריאל התקשר אליי כי הוא רוצה להיפגש איתי, נפגשתי איתו, והוא סיפר לי שהוא היה עם אחותו בלונה פארק, והרגשתי עוד הקלה. ושנאתי להרגיש אותה, להיות עם גבריאל הרגיש לי כמו גן עדן. גבריאל לקח אותי למועדון, במקרה ראיתי ליצן שפחדתי ממנו וגבריאל חיבק אותי חזק ואמר לי שזה לא מפחיד, ו-וואלה זה לא היה מפחיד. אפילו צחקתי עם הליצן. הרגשתי שזה הערב הכי טוב שיש. וואו! סוף סוף מחייך אמיתי, וכיף לי עם גבריאל שלא הפסקתי לחייך שהיה לידי. אבל דאגתי מלהיות הומו, אבל לא התייחסתי לזה כי אין שום דבר רע בחבר שכיף איתו. טוב, המשכתי לי לעוד תקופה עד גיוסי לצבא כעתודאי. כמה לימודים. כמה חומר.

למדתי מלא, שיתפתי את גבריאל איך זה ללמוד, הוא היה מצחיק אותי, סיפרתי לדקל לראשונה על גבריאל, והיא שמחה בשבילי. ואפילו היא לא שאלה אותי אם אני הומו כי כולה כיף לי עם חבר. את הזוגיות שלי אני רוצה עם אישה. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, שלילדים שלי תהיה אמא. שחזרתי הביתה קבעתי להיפגש עם גבריאל, בכניסה למועדון, ראיתי את גבריאל עם מישהי מנשק אותה בפה. הוא ראה אותי וקרא לי לבוא, ברחתי משם בריצה לים. ישבתי בחוף ים, התבאסתי שיש לגבריאל חברה, התירוץ שלי היה שהוא לא סיפר לי על החברה שלו, הוא לא הבין אותי, אמרתי לו שאני לא מבין את עצמי. דקל לקחה ממני מבלי שידעתי את המספר של גבריאל ודיברה איתו. על המצב שלי. גבריאל ודקל לא יודעים מה לעשות. לדקל יש ניחוש מה עובר עליי אבל היא לא בטוחה. הייתי בדיכאון, פתאום שמעתי סיפור על הומואים שקיבלו מכות. ופתאום שמעתי סיפור שהומו נרצח כי הוא הומו. סירבתי להבין שאני הומו, פחדתי מזה כל כך. החלטתי להיפגש עם עוד בחור דרך אתר. והרגשתי אליו משיכה מינית, מינית בלבד. ביקשתי לחזור הביתה בטענה שאני לא מרגיש טוב. נכנסתי לאינטרנט קראתי עוד דברים על הומואים, והבנתי שעם כל הכאב, אני הומו. אני בן 19. ואני גיליתי בגיל הזה את מה ששינה לי את החיים, אני הומו. חזרתי הבית.

הסתכלתי על עצמי במראה, נגעלתי, חשתי גועל שאני הומו. פחדתי מזה כל כך, במיוחד שאני יודע איך החברה מקבלת את זה. לא יכולתי להסתכל על עצמי על החברה שלי, על המראה. חשתי גועל, תפסתי את המשקולת שלי בחדר וזרקתי על המראה בגלל שלא יכולתי להסתכל על עצמי. תפסתי בעצמי בראש והרצתי את כל מה שחושבים על הומואים ומה ששמעתי, כל הכאב והמבוכה שלי, כל הבכי… שזה אסור, שזזה גועל נפש, שזה תועבה. בכיתי. לא יכולתי להסתכל על החברה הטובה שלי: המראה. משום שרציתי לראות את המראה שבורה, כי זה מה שאני, שבור. מתוסכל כי אני לא רוצה להיות הומו. כי להיות הומו זה קללה כמו שכולם אומרים, חשבתי שזה בחירה! למה שיקרו לי שזה לא? למה? נשכבתי על המיטה ולא מפסיק לבכות, הדלת נעולה. דקל בידיוק דפקה בדלת, ואמא שלי אמרה לה שאני סגור בחדר. דקל לא באה לבד. גבריאל דפק בדלת, פתחתי לו, הוא ראה את המראה שבורה, הוא שאל אותי מה קרה? אמרתי לו שאני מדוכא, שכל החיים לא ידעתי מה אני, מי אני, הרגשתי שונה, לא כמו כולם, אמרתי לו שניסיתי להימשך לנשים, אבל אני לא. לא אמרתי לגבריאל על הרגשות שלי כלפיו. לא. זה נשאר בצד. גבריאל אמר לי שהוא יעזור לי, חיבקתי אותו חזק כל כך. כל כך עד שלא עזבתי. גבריאל רצה להישאר איתי כל הלילה והוא נשאר, כל הלילה חיבקתי אותו. לא עזבתי, הדלת הייתה נעולה, דקל נשארה גם אצלי. אבל לא נישקתי את גבריאל. למחורת קנו לי מראה חדשה, שונה מהמראה שהייתה לי. שונה מאוד. סיכמתי עם עצמי שזה התחלה חדשה שאני יודע שאני הומו, אבל לא מספר זאת לאיש, גם לא לדקל, באותו זמן שאלתי את עצמי למה אני כזה מוזר, אבל היחיד שתמך בי בכל הזמן הזה זה גבריאל, גם דקל. אבל גבריאל החיוך שלו היה ממיס אותי…כזה יפה. הוא היה מדבר איתי מלא, גם בזמן שהייתי בצבא, צחקנו, התרגשנו, ידעתי שיש לו חברה. אבל התאהבתי בו חזק. ממש חזק. אחרי זמן מסויים, סיפרתי לדקל שאני הומו, היא אמרה לי שהיא ניחשה אבל לא הייתה בטוחה אבל רצתה לתת לי לדעת את זה לבד. התרגשתי ממש. היא חיבקה אותי ואמרה שהיא תמיד תהיה בשבילי, נפלאות החיים לא? מניסיון לבת זוג היא נהייתה ידידת הנפש שלי. כל כך התרגשתי, באותו זמן והרבה בזכות גבריאל התחלתי להשלים עם זה שאני הומו, גם גבריאל ידע. אבל זה לא הפריע לו. אבל מעולם לא סיפרתי לו שאני אוהב אותו. וכך עוברת לה תקופה עד שאני בן 20. גבריאל ואני באותו מצב, נשארתי מאוהב בו, גבריאל נפרד מבת הזוג שלו, ונשארתי אני לבדי. דקל מצאה לה בן זוג. והמצב שלי עם המשפחה נשאר אותו הדבר. התגעגעתי כל כך למצב שאני יושן עם גבריאל שוב, כמו שהיה בהתחלה. ככה חשבתי לעצמי בלימודים, עד שקרה הדבר הגרוע מכל, גבריאל עבר תאונת דרכים. שזה נודע לי. יצאתי ליום חופש מהצבא ונודע לי שמצבו של גבריאל קשה. בכיתי כל כך שלא הספקתי להגיד לו שאני אוהב אותו. שאני רוצה אותו. אבל החלטתי בזכות התאונה שהמשפחה תדע מי אני, שאני הומו. אבל לפני זה, חיפשתי סיפורים מהאינטרנט על אנשים שיצאו מהארון. ושמעתי סיפורים, בו זמנית הייתי בבית החולים לצד גבריאל שלי. מחכה שהוא יתעורר, אמרתי לעצמי שברגע שהוא יתעורר אני רוצה לספר לכולם. אני מחכה ומחכה לו, שומע על סיפורים במשך כמה ימים, עד שהמצב שלו התחיל להשתפר. חזרתי לצבא, מאושר, שלחתי לאמא של גבריאל הודעה על איך גבריאל מרגיש, היא ענתה לי שהוא התעורר והוא בסדר, בכיתי מהתרגשות. והחלטתי שאני חוזר הבית אני יוצא מהארון מול כולם. וחזרתי הבית.

כינסתי את כל המשפחה, וככה הכל התנהל:
אני: "אני יודע שלמרוח את הזמן במילים זה לא הפתרון, אז אני אספר…"
אמא: "מה קרה?"
אבא: "מה עקץ אותך?"
אני: "תנו לי שנייה."

זה כמה דקות שאני בודד עם הגב מול המשפחה, מתקשה לספר להם מי אני. עד ש…
אני: "אני יודע שקשה לקבל זאת, קשה להבין זאת, אבל אני לא מה שחשבתם לעצמי, אני הומו".
המבטים של כולם, הדמעות שיוצאים מאמא שלי, סבתא שלי לא מעכלת. ואני רק רוצה שהם יגידו שהם ידעו ושהם מקבלים זאת. עד שאמא אומרת:
"זה יותר מידי, ששאלת אותי אם אקבל בן הומו, אמרתי לך שלא אקבל, ואני לא מקבלת"
אני: "אף אחד לא חשד בי?"
אמא: "לא."
אבא: "ממתי?"
אני: "כל החיים אני שאלתי את עצמי מי אני, מתבודד לי, יושב לי…רוצה לשחק כדורגל אבל לא אוהב"
אני: "חשבתי בהתחלה שזה בגלל הספורט, אבל אני אוהב ריצות, אהבתי לראות כדורגל בגלל הבנים, רק בגלל זה".
אני: "ששברתי את המראה…זה היה בגלל שלא קיבלתי את עצמי, בזכות גבריאל החלטתי לקבל".
אמא: "גבריאל? הוא הבן זוג שלך?"
אני: "לא אמא. אבל אני אוהב אותו"
אמא: "אוהב?"
אבא: "איזה מין דבר כזה? שגבר יאהב גבר זו מחלה!"
אני: "גם אני חשבתי ככה, שבכיתי בלי סוף ולא שיתפתי איש!"
סבתא: "איך אתה רוצה להביא לפה גבר?"
אני: "הייתי בתקופה הכי שחורה בחיים שלי שלא ידעתי מה אני ומי אני! בבקשה, תקבלו אותי".
אמא: "שנקבל אותך? חלאס, אני לא רוצה בן הומו! אני לא אקבל, לא אקבל"
אני: "אפילו לא בחרתי בזה."
הויכוח עם המשפחה התחיל להגזים, המצב היה רע. רע מאוד. שיצאתי משם בוכה שהם לא קיבלו אותי, החלטתי מדוכא ברחובות, עד שמישהו ניסה לגנוב לי את הפלאפון עד שהוא הרביץ לי ממש חזק הוא והשותף שלו, ופיצצו אותי מכות, ירד לי מלא דם… הייתי ברחוב, חסר הכרה, המשטרה תפסה את מי שהרביץ לי והכניסה אותם למעצר, אני הייתי מדוכא, הידיעה שהרביצו לי ואני חסר הכרה מופיעה בחדשו. כולם ראו, דקל, וגבריאל ששאל את כולם איפה אני ואמא שלו ניסתה להתקשר אבל באותו זמן חטפתי מכות, גבריאל ראה בחדשות שמצבי רע והוא ביקש שיביאו אותי לבית החולים שלו, וכך זה קרה, לא כי הוא ביקש, כי זה הבית חולים שיכולתי ללכת אליו. הייתי חסר הכרה, גבריאל במיטה שלי חיכה שאני אתעורר. המשפחה שלי הגיעה, אמא שלי בוכה על שהיא מצטערת שלא קיבלה אותי, גבריאל כעס עליהם שהם לא קיבלו אותי. ואמא, אבא, סבא, סבתא ואחים שלי אומרים לי תוך כדי שאני חסר הכרה שהם מקבלים אותי כמו שאני. כך זה היה הלילה הכי שחור לכולם, אני חסר הכרה, גבריאל מחבק אותי ולא מפסיק לחבק אותי. לא אכפת לו מי יראה. עד הבוקר,

בבוקר קמתי כמו חדש, רואה את גבריאל ישן על הספה. ואני קורא לו בשם. הוא שומע, ומתקרב אליי…הוא מסתכל עליי, ובוכה, אני בוכה אחריו ואומר לו שיש משהו שלא סיפרתי לו, והוא אומר לי מה, ואני אומר לו ששום דבר, הוא אומר לי, אבל לי יש משהו להגיד לך: אני אוהב אותך. אני הייתי בהלם, אומר לו מה? הוא סיפר לי שהרבה זמן הוא הרגיש ככה, התחלתי לבכות וחיבקתי אותו. הוא נישק אותי, המשפחה שלי נכנסה וגם דקל, הם חיבקו אותי ללא הפסקה. הרגשתי שזה היום הכי מאושר בחיים שלי. לא יכולתי להפסיק לבכות לצד גבריאל, גבריאל סיפר לי שהוא ביסקסואל ושהמשפחה שלו יודעת לפני שהוא סיפר לי ושהיא קיבלה אותו.

כעבור חודש, אני וגבריאל בריאים, ולראשונה אנחנו יוצאים לדייט ראשון שלנו, והפעם בתור זוג שאוהבים אחד את השני…כזה שמחה, כזה חיוך לא היה מלא זמן. סוף סוף התחלתי שלב חדש בחיים, שאני שמח. הלכתי עם גבריאל לכל מקום, שפחדתי הוא חיבק אותי, וגם שהתווכחנו הוא לא הפסיק לחבק אותי ולהגיד לי עד כמה הוא אוהב אותי. אני וגבריאל מול השקיעה, מחבקים אחד את השני בלי הפסקה ומנשקים אחד את השני. אני כזה אוהב אותו.

וככה זה המשיך, אני בן 21. אני וגבריאל בזוגיות מאושרת, דקל מאושרת עם הבן זוג שלה, דקל ואני החברים הכי טובים! עוד מעט מתגייס לטירונות בצה"ל. מצב המשפחתי שלי רגיל, אחים שלי נשואים, ההורים דלי מאושרים, סבא וסבתא שלי משני הצדדים מאושרים גם. וכמובן, גבריאל ואני בקרוב עוברים לגור יחד!

-סוף-

המסר מאחורי הסיפור הוא שלעולם אל תשפטו בן אדם בגלל מי שהוא, לכל דבר בן אדם יש סיפור חיים, אף אחד לא בחר להיות הומו אף בן אדם לא בוחר להיות מה שהוא, כולנו בני אדם.
לפעמים בן אדם נראה שונה מאיתנו וזה לגיטימי, משום שאף אחד לא זהה כלפי אף אחד. כולנו שונים.


תגובות (2)

גם אני שונה… אבל לא לכיוון שאתה שיתפת

22/06/2018 22:37

סיפור כל כך יפה ומרגש על המציאות הכואבת של חיינו, אבל הסוף הטוב והיפה מציג שהכל אפשרי, כאשר לא נצפה לזה. סיפור שגורם להתרגשות כל פעם שאני קורא אותו, מרגע יציאתו לאור, וגם אחרי שנים.
שמח כל כך שיש אדם מוכשר כזה, שיכול לכתוב את זה.

19/06/2021 23:44
28 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך