צל הגורל- פרק ו'

~פרק ו': מה באמת קרה..~

מה באמת קרה בזמן החטיפה- יום שבת, 7:11, ה-9 באפריל 2011?
ראיתי שם דברים שמעולם לא חשבתי שבאמת.. קיימים.
במקום אישה בת ארבעים ונער בן 14, מה שהיו מול עיניו של תום ווילסון היו שני יצורים- מעין הכלאות בין בני אדם לנחשים,או בשפת המיתולוגיה היוונית: מדוזות.
"ססס… תום ווילססססון… ובכן, סססלום לך…. נהנית עם שעון הזהב שלך?.. ססס… נגמר הזמן.. הנה המקום המתאים שציפית לו..", בהנפת יד, נחרך עיגול בגודל שעון יד על בטנה של המדוזה.
"אני משתגע???", צרח תום ורץ חזרה במדרגות בעוד משפשף את עיניו בניסיון להיפטר מההזיות.
'אני אשכב במיטה, ואצבוט את עצמי עד שאתעורר מהסיוט הנורא הזה", חשב.
ובניגוד למה שחשב, ברגע שנגע בידית הכסופה של דלת חדרו, אור לבן וחזק הימם אותו, הוא שפשף את עיניו, וכשפתח אותן, הוא ראה שחזר למטבח, והיצורים עדיין מולו, משחקות בשיער הנחשים שלהן.
"לא תצליח להסססתלק מפה, לא משנה כמה תנסה. העצה שלנו היא- פשוט הנח את השעון במקום המתאים", אמרה והצביע על העיגול החרוך בבטנה,"כמו שהורו לך".
תום הניח שאין לו ברירה אחרת. הוא צעד צעד אחד קדימה. ועוד צעד נוסף. ועוד אחד. ועוד אחד אחרון. הוא היה קרוב כסנטימטרים ספורים מגופה של המדוזה. הוא הושיט את ידו לעברה. וללא חשק לעשות זאת, בעיניים עצומות, הניח את השעון במקום המיועד.
"מרוסססה?", אמר תום בניסיון לחקות את היצור המכוער.
המדוזה צחקה, ואמרה: "עדיין לא, אהיה מרוצה כשאקבל את הגמול המתאים לי, וכדי שאקבל אותו, אני צריכה למסור אותך לאדון".
"לא! לא- לא- לא- לא- לא-", תום ניסה לצרוח כדי שמישהו יישמע אותו, אך לשווא.
שלושת הדמויות- שני יצורים ובן האנוש- נעלמו כלא היו.
**************************************************************************************************
המשך בפרק ז'!