המחיר לאהבה – פרק 3 ואחרון

מי שרוצה לקרוא את הסיפור מהתחלה, שילחץ על התגית 'המחיר לאהבה' ויוכל לראות את כל הפרקים.
קריאה נעימה
——————————————————————————-

גשם ניתח על החלון הקדמי של המעבורת. נתזי מים התנפצו על החלון וגרמו לכל הנוף להתעוות עד שלא ניתן היה לזהות את פני כוכב גוראן.
נתחי הגשם הוסטו מדי פעם בגלל מכות הרוח החזקות אשר גרמו למעבורת להזדעזע עד שהמייצבים עשו את פעולתם.
החזקתי ביד בוטחת את ההגאים. מעולם לא אהבתי לטוס ובמיוחד במזג אוויר כזה. כמהתי לאדמה מוצקה תחת רגלי כמו צמח בקיץ אשר זקוק למים. קופסת המתכת הזו אמורה להחזיק אותי בחלל, בגשם, בשמש ובאש. אני לא בוטחת במה שלא בשליטתי ישירה.
נוריות שונות הבהבו והתריעו על הסחרורים של המעבורת מעבר לקיבולת המייצבים. נענתי את ראשי כשהבנתי שהקברניט נתן לי מעבורת מאוד זולה שבקושי עומדת באוויר.
"אני אזכור זאת" אמרתי לעצמי בחיוך. כבר ראיתי בראשי מעין רשימת לנקמות קטנות למקרה שאני אתקל שוב בקברניט.
המנחת הבהב בשלל צבעים כדי לסמן למעברות את המיקום. הוא היה כל כך חשוף ורטוב שזרמי מים קטנים יצרו שלוליות ענק כנגד פתחי הניקוז שלא עמדו בעומס.
המעבורת נחתה בקלילות מפתיעה ואספתי את התיק הגדול שהכנתי לפני הטיסה ותליתי אותו על כתפי בהצלבה.
כיסיתי את עצמי היטב ווידיתי שהתיק אטום למים. המעבורת נפתחה לקול תיפוף מרעיש של טיפות המים ויצאתי בריצה קלה לסככה הקרובה.
הייתי רטובה לגמרי כשהגעתי לזוג דלתות מתכתיות בקצה סככה. הן נפתחו מעצמן והוזמנתי להיכנס למעלית שירדה מהמנחת הרטוב.
הייתי חסרת סבלנות ורציתי כבר להגיע לאהובי.לא היה לי צורך במשקל עודף של המים וזרקתי את הגלימות הרטובות לרצפה.
תמיד אוכל להתנחם ולהתחמם בזרועותיו חשבתי בחיוך.
המעלית הגיעה ליעדה ודלתות המתכת נפתחו. הלכתי בין המסדרונות וידעתי את הכיוון הכללי. הגעתי לחדר בו ישבו ארבע אנשים על כסאות ושניים מהם עם רגלים מעל השולחן.
נראה כאילו הם מחכים. שתי אקדחים הונחו על השולחן יחד עם עוד חפצים אחרים. מבט קצר באקדחים וראיתי ששניהם כוונו ל'הרג'.
להפתיע אותם או לפנות אליהם בצורה ישירה?
נכנסתי לחדר בביטחון וארבע זוגות עיניים הופנו אלי. "סוף סוף," אמר אחד מהם והחל לאסוף את הציוד שלו על השולחן.
השאר קמו יחד איתו ואספו את ציודם וכמה תיקים שונים מרצפה.
זרקתי את התיק שעלי לרגלי אחד האנשים. "אתה תמצא כאן הרבה יותר ממה שביקשת," אמרתי לו.
הוא הנהן והרים את התיק ביד אחת. הוא שקל את התיק עם ידו וחייך.
"הוא בחדר הסמוך, שיהיה לך בהצלחה," אמר לסיום ושם את התיק על כתפו. הוא הרים רובה הנשען על אחד הקירות והתכונן ללכת.
"מה עשית עם שאר הנוסעים?" שאלתי את גבו.
הוא הסתובב אלי ושלושת האנשים גם נעצרו וחיכו למוצא פיו.
"זה באמת משנה?!" שאל אותי ומבט מסוכן בעיניו. ידי הלכה אל החרב והרגשתי את המתכת שהרגיעה אותי.
"האמת שלא," אמרתי וניסיתי להבין מפניו אם הוא מתכוונן להיות עויין.
הוא הפנה את גבו והוסיף "להתראות ילדה, אנחנו לא נתראה יותר."
כמה מוזר לשמוע את המשפט הזה. הרהרתי לרגע אך לא חשתי סכנה קרובה וחוץ מזה, אהובי בחדר הסמוך.
מיהרתי לחדר ונתתי לרגשותי להשתחרר. הדלת נפתחה וחשפה חדר מואר קלות עם שולחן וכיסא בלבד אך אף אדם לא ישב בכיסא.
בגדו בי?
ואז ראיתי אותו, יושב על הרצפה בגלימותיו בתנוחת מדיטציה בצד השני של החדר כשגבו מופנה אלי.
התקרבתי אליו ורציתי לקרוא לו אך תחושה משונה מילאה אותי רגע לפני שפתחתי את פי.
זה לא היה הוא אלא מישהו אחר בבגדי ג'דיי.
נעצרתי וניסיתי לנתח את מצבי. אם זה אדם מתחזה אז אקרע אותו על כך שהוא עמד ביני לבין אהובי. אך אם זה ג'דיי אחר…
"תצטרפי אלי," אמר האדם בקול בוגר ומחוספס כאדם שעבר הרבה בחייו.
נשארתי עומדת, לא רציתי לאבד את היתרון בעמידה למקרה שאאלץ להילחם.
"עד כדי כך?" שאל אותי כאילו קרא את מחשבותי והטה את ראשו לכיווני.
כיסוי ליווה את עיניו. עיניים שפעם ראו אך עכשיו נותרה בהם צלקת מכוערת שכבר הגלידה אך ללא מאור עיניו.
"מצטערת ג'דיי מאסטר קאוזו, לא זיהיתי אותך."
"זו חצי אמת," אמר בעודו מתאמץ להתרומם ופנה לעמוד כנגדי. "את לא מצטערת." השלים את משפטו.
שתיקה מביכה בעוד הוא מסתכל עלי מעבר למטפחת שכיסתה את מה שהיו עיניו ובוחן אותי.
"אני מחפשת את…"
"אהובך" השלים אותי בפנים רציניות.
למרות עיוורונו, הרגשתי סוג של איום מצידו. תמיד ראיתי אותו כזקן חביב שמסתובב במקדש. התפלאנו שהוא נחשב מאסטר, הרי ענייני מאסטר דורשים תשומת לב בכל מיני עניינים והוא לא בדיוק אקטיבי. אלף פעם ראיתי אותו מנמם באחד הכורסאות למנוחה או בספסלים באחד הגינות.
האם הוא באמת היה נרדם או למעשה היה ער תמיד.
התחלתי לפקפק בעצמי… לא! אני לא אתן לו להוליך אותי שולל.
"אתה הולך לבקש ממני לנטוש את האהבה ולחזור למסדר?" שאלתי בזלזול.
"לא, יש שניים באהבה ורק אחד ניתן לפעמים להציל. זה לא את." אמר בפנים חתומות.
הוא חרץ את דיני בכזו קלות שגרם לי לחרוק שיניים.
הרגשתי את אהובי סמוך אבל לא יכולתי לדעת במדויק.
"איפה הוא? אני יודעת שהוא קרוב."
"הרחק מהישג ידך." אמר והחל לנוע בחדר. הוא לא היה זקוק לידיו כדי לנוע בחדר. חרב האור שלו הטלטלה לצידו ואני בוודאות זוכרת שאף פעם לא ראיתי אותו נלחם או אפילו מתאמן. כמה מוזר לראות אותו מסתובב חמוש.
"למה שלא תשחררי אותו בשם האהבה?" שאל והפנה את ראשו אלי. הרגשתי כאילו הוא מסתכל עלי מבעד למטפחת שכיסתה את עיניו.
"מה?!" עניתי כאילו לא הבנתי את השאלה.
הוא התרחק מהקיר ונעמד מספר מטרים מולי.
"האם את תשחררי אותו בשם אהבתך?" הוא שאל שנית ושתי ידיו נכנסו לתוך שרווליו.
הוא נראה בוחן את תגובתי. פרצופו מופנה אלי עם הבד שמכסה את פניו ורק הצלקת מבצבצת בקו העיניים. מעולם לא נתתי את תשומת הלב אליו אבל עכשיו ראיתי שהצלקת היא בדיוק בקו ישר של העיניים. צלקת שלא החלימה היטב. צלקת הנובעת מצריבה של העור על ידי להבה בקו ישר בדיוק בקו העיניים.
בהלה נכנסה בליבי. ראיתי אותו כטורף השוחר לטרף. כל מה שהאמנתי בו התפורר ורק אהובי יכול לשקם אותי.
פניו הרצינו באחת והיו חמורות סבר. הוא כנראה הרגיש אותי.
"מה אתה יודע על אהבה?!" צעקתי לו בהתרסה.
"הכל," החזיר לי בכעס.
הרגשתי חסרת אונים כמו מול סכר שעומד להתפרץ.
"שחררי אותו! תני לו לחזור למסדר, לחיים טובים יותר בלעדייך." אמר בתקיפות.
מבלי משים, הלכתי צעד אחורה. הרגשתי שהוא מקרין עוצמה מאחורי הפנים המוסתרות.
"גם אני נפלתי כמוהו ושילמתי בעיני," ידו נשלחה למטפחת שכיסתה אך לא נגעה בה. כאילו רוצה להוריד אותה ולראות שוב מחדש.
שקט השתרר.
בקול חלש החל מספר "בשם האהבה, אהובתי רצתה להתאבד יחד, אך לא הסכמתי." אמר וידו נשלחה לחרב האור שלצידו ואני החזקתי בשלי.
"מאז אני מחזיק בחרב האור שלה כדי להזכיר לי את הכאב," אמר והדגיש בידו על חרב האור.
"ואני מוכן להרוג כדי שהכאב הזה לא יהיה של אחרים," אמר בהשלמה ושלף את חרב האור שהבליחה באור אדום. הוא החזיק אותה בקו ישר למטפחת שעל ראשו, היכן שהיו עיניו, היכן שהצלקת השאירה את חותמה.
שלפתי את חרב האור האדומה שלי כנגדו.
הוא קרן מכוח, נדהמתי.
חיזקתי את עצמי מהכעס הרב ותקפתי אותו אבל הוא חסם כאילו הוא יכול לראות. מתוכו בוקע הכוח בפעימות.
ניסיתי מתקפות מהירות אבל הוא כמעט פגע בי.
איך זה יכול להיות?! איך הזקן הזה הגיע לפה? איך הזקן יודע?!
רק אחד העביר לי את ההודעה.
אהובי.
בגדת בי.
כעסתי. זעמתי. צרחתי. עכשיו הייתי בלתי ניתנת לעצירה. הרגשות זרמו ממני החוצה ונתנו לי כוח. כוח מהצד האפל.
הפעם קאוזו היה במגננה. מתחמק בקושי ממכותי. ניסיתי לשבור אותו בכוח. לנצל את העוצמה שיש בי ולהרגיש את החרב שלי עוברת דרכו עם צליל הצריבה החמה. אבל הוא היה מהיר לגילו והתחמק ממכותיי.
קול דלת נפתחה וראיתי את אהובי עם חרב האור הכחולה שלו בידו.
"בגדת בי!" צעקתי עליו.
"לא," ענה. עיניו פעורות בתדהמה. עיניים כחולות שכל כך אהבתי פעם.
קואוזו עצר ולא ייחסתי לו חשיבות, ראיתי רק את אהובי,
"נתתי לך הכל. ויתרתי בשבילך על המסדר. ומה ביקשתי בחזרה? רק אותך ולא יותר." דמעות עיוורו אותי אך הרגשתי את הצד האפל גואה בי
הייתי שיכורה מכוח אך ידעתי מה אני צריכה לעשות.
"את לא מבינה…" ניסה להגיד
"אם אתה לא תהיה שלי, לא תהיה של אף אחד אחר." אמרתי בהשלמה ורצתי אליו מניפה את חרב האור.
נהדפתי לקיר בעוצמה מרסקת עצמות. הצלחתי לראות את מאסטר קאוזו משחרר את כוחו לכל עבר. השולחן והכסא נמעכו על אחד הקירות. הקירות בעצמן החלו להתעקם ולהתעוות. פרצופו של מאסטר קאוזו נעול עלי כאילו יכול להביט בי.
השתמשתי בכוח שבי להתנגד והתחלתי להתרחק מהקיר.
אהובי היה כבול באותו כוח ונמעך על הקיר לצד הדלת. מבטו היה אל קאוזו.
רק אהובי עניין אותי ואף אחד לא ימנע ממני להשיג את מה שאני רוצה.
"אתה מוכן לשלם את המחיר לאהבה?!" צעקתי לכיוונו.
מבנו פנה אלי ורק אז הבין את כוונתי.
ראיתי את האור אדום משתקף בעיניו של אהובי והרגשתי את חרב האור ננעצת וריח שרוף של בשר מילא את נחירי.
קאוזו שחרר את כוחו ונפלתי על ברכי.
רק אז פניתי להביט בחרב האור של קאוזו נעוצה בבטני כשקול צריבה ממלא את אוזניי כמו שדמיינתי.
פניתי לאהובי שינחם אותי לפני המוות המתקרב. עיניו מלאות דמעות למראי. הרמתי את ידי שיחזיק בה בפעם האחרונה אך הוא נרתע.
קרסתי לקרקע כשהכאב הנפשי היה חזק יותר מפצע המוות.
העיניים שלי התערפלו עד שלא ראיתי כלום.