הרחק מהכל #1
אף אחד לא מבין, אף אחד גם לא מנסה להבין… שחכתי שם! אי אפשר בלעדיה, בלעדי כולם! אם רק יכולתי לשלוט במצב אבל אומרים שאני קטין וזהו…
"מיקי?" המורה קראה בשמי ורק יכולתי לדמיין למה. כל פעם במבט עצוב בסוף היום רק רוצה לשאול, רק לשאול איזה שאלה קטנה או לומר את דעתה. "כן." לחשתי כשכל הכיתה מביטה בעיניים צוחקות. "אני חושבת שכדאי לך לצאת מהסרט שאתה חי בו! השארתה את הכל מאחור, עכשיו תלך קדימה!" המורה אמרה בקולה הרגזני. הכיתה הביטה במבט שלי ואז צחקה. אם רק הבינו למה זה קשה כל כך, או שלא יבינו יש לי חברים משלי!
"אז מה, מיקי?" רועי נתן לי דחיפה קטנה. "מה עם ה-" שחר קטע את רועי וקרא, "מיקי? אתה חייב לחזור!" שחר התיישב ומיקי לידו. "תקשיבו, מיקי הוא ילד!" רועי אמר. "ובגלל זה הוא צריך לחזור!" שחר קרא. "אבל כולם שם- נפטרו!" רועי ניסה לדבר בשקט אבל שיקלטו. "יכול להיות שרידים?" שחר לחש לי והחזיק את ידי. "או שלא!" רועי אמר במבט עוקץ אל שחר. "טוב חברה, להרגע! אולי… יש לי רעיון תבואו איתי?" הצעתי. "לא מה פתעום… זה רחוק, וגם… לא!" רועי ושחר התחילו למלמל. ידעתי איך לשכנע אותם, וכך עשיתי…
"אני לא מאמין שהסכמנו לזה!" שחר הביט באוטובוס המתקרב. רועי לא ענה רק נעץ מבט מפוחד בפלאפון שלו מתחבא מהעולם. "אתם חברים מושלמים!" קראתי ושילמתי עבור הנסיעה שלהם. "אז מה סיפרתה לאמא חורגת זו שמאמצת… איך קראתה לה? אה כן, עדנה…" שחר שאל וניסה לחייך. "שאני אצלך בבית!" אמרתי בחיוך תמים. "אני אמרתי שאני אצל רועי…" שחר אמר רק בכדי להמשיך את השיחה. "אני אמרתי שכולנו הולכים לישון אצל… לא משנה מה אמרתי… מה אנחנו עושים שוב?" רועי שאל. הבטתי בריצפה לא רציתי לספר להם מה התוכנית, הם ישתגעו עליי… או לטובה או לרעה!
"וואו!" שחר הביט במה שהיה הבית שלי. "אני לא מאמין זה אדמה שאתה קורא לזה בית!" רועי לחש והביט בריצפה. "מה זה?" הוא הרים פתק. הפתק היה חצי שרוף ובחצי שהיה אפשר לקרוא היה כתוב: מיקי הוא לא שלכם יותר, אם לא תתנו אותו למסירה אנחנו נגרום לזה בעצמנו!… "חבר, זה לא אמיתי!" רועי דפק על הכתף שלי. "זה הכתב של עדנה אולי?" שחר שאל. "לא, אבל זה כתב מוכר!" אמרתי… "בואו נמשיך, עוד מעט ירד החושך ונחזור לאוטובוס… עדיין יש מחר בית ספר!" שחר הזכיר. המשכנו בחיפושנו אחר כל דבר, פריט או עקבות אבל חוץ מהפתק וכמה נמלים לא היה כלום… "טוב בואו נעוף מפה!" רועי בא להגיד. "רגע! תביטו מה זה…" שחר הביא לי כופסא עם השם שלי עליה. "זה מעולם לא… לא ראיתי את זה, למה…" לא הבנתי מה זה חוץ מזה שזה יכול להיות משהו חשוב! "רק צריך לפתוח את הכופסא!" שחר אמר. "קלי קלות!" רועי זרק אותה, דרך עליה ניסה להבעיר אותה באש… כלום לא שריטה אחת! "זה לא הגיוני, ואני החזק מביננו!" הוא קרא בצער. "אולי מפתח?" שחר הציעה… ניסינו לחפש, לא היה כלום. "תחזיק רגע!" שחר נתן לי לגעת בכופסא. ברגע שנגע בי היא ניפתחה. "וואו, איך עשיתי את זה?" התלהבתי אבל מרגע זה החיים שלי השתנו רק לטובה!
תגובות (0)