רומן מתוך שעמום

oliv 11/06/2018 794 צפיות תגובה אחת

הוא הזיז אותי, בודק את פניי, נראה מופתע כאילו חבטו בו. הוא הביט בי משותק מפחד כשההלם הזדחל מתחת לפניו שהיו מתוחות כמו קפיץ. הוא רצה לברר מה הסיבה שנישקתי אותו, חושד שהוא אתר התמזמזויות בשבילי בדיוק בשביל כל אחת אחרת. פניו התקשחו, אבל ברגע שעיניו פגשו בעיניי – מה שהיה נראה כמו פחד מייסר (כי חטאתי בחטא אסור) התחלף בפנים חייתיות שעולות באש כאילו התרתי רסן ענק. כך הפכתי שבויה בין רגע תחת לגוף האטלטי השרירי שלו אל הקיר מאחורי. כשהביט בעיניים הירוקות החצופות והכנועות שלי והבין שחציתי קו שאינני יכולה לחזור בו ועל כך אני מוכנה לשלם את מחיר מעשיי לראות בדיוק מה הוא מתכוון ומרגיש. לא הייתה לי דרך להתחמק מהבערה בעיניים שלו כיוון שגרמו לכל תנועה שלו לצרוב את עורי.
עצרתי אותו, מתנשפת ומצמידה את ידי לחזהו.פקחתי עיניים, הוא לא נראה מרוצה, עיני הענבר הזהובות שלו עדיין זהרו כאילו נשפך בהן זהב מותך.
אשמה פעמה בחזי. כשהסתכלתי לעיניו הרגשתי את הלחיים שלי בוערות – קטנה ליד ההבנה כמה כוח נפשי נדרש מצידי כדי לעצור אותו. הוא שידך אותי אל הקיר מאחורי, הרים את ידי הימנית שגם ככה הייתה ביד שמאל שלו למעלה ואז שידך גם אותה. ביד שמאל שלי לא יכולתי לעשות הרבה כי זוהי היד החלשה שלי, בזמן ששם את הראש שלו כל כך קרוב לשלי שזה הרגיש כי גם בלי לזוז אנחנו עושים משהו אסור.
בגלל שחדרתי לאיזשהו אזור פראי בל יחצה, ביודיעין, הדבר אמר כל כך הרבה על הכוונות שלי: המחיר שאני מוכנה לשלם וכנראה העונג שזה מסב לי, שהוא לא התכוון לתת לי לצאת בזול כלל וכלל מן העניין ונראה כי התכוון לנצל את עובדה זו עד הטיפה האחרונה. לא רציתי שהוא יתרגל לזה, כי הוא יוכל ינצל את זה לגמרי.
"חוסר הסבלנות שאני רואה עכשיו בעיניים שלך הוא כלפיי מישהי שאספת לאוסף שלך?"
נדמה היה לי לרגע שחוסר הסבלנות בעיניו גברה, אך פיו נפתח ונדמה היה כי היה שרוע בתדהמה ולא ידע מה לומר. הייתי חייבת לדעת ואם זה המצב ואז לקחת את הרגליים שלי משם, להסתלק ולהצטער על זה לפרק זמן ארוך בחיי עד שאולי יהיה ניתן לשכוח מזה. המצב והלהט שלו לא הרגישו לי כאילו מדובר במשהו רגיל, אבל אצל ויל שום דבר לא רגיל ולא הייתי בטוחה איך הוא נראה עם כל הבנות האחרות שהוא היה איתן, גם בעקבות העובדה שאף פעם לא הסתכלתי.
"אני לעולם לא הייתי עושה דבר כזה אם לא הייתי מרגיש שאני חייב. את הדבר היחידי שאני חושב עליו. זו ההרגשה הכי מוזרה בעולם לרצות מישהי שקוראת לי שתלטן כל הזמן ונראה שהדבר האחרון שהיא רוצה בעולם זה להתקרב אליי באופן הזה. "

טוב, הסיפור שלי ושל ויל התחיל ממזמן. המשפחה של פיטר, חבר ילדות שלי שהמשפחה שלו מאוד קרובה למשפחה שלי, עבר לזמן מה מסיבות מסתוריות. לא הבנתי לגמרי למה, מכל אחד קיבלתי סיבה דנשמעה קצת שונה, אבא שלי, פיטר, ביל, אבל הבנתי שהסיבות אשר יהיו הם יחזרו בקרוב אז זה בסדר. במקום בילי הבלש שהגיע כדי לסייע לחקירה של אבא שלי היה ג'ון, ברנש לבקן וגבוה עם חיוך מקסים שמצליח גם לצמרר. אתו הגיעה גם אישתו רבקה ובנם ויל. ויל נאלץ לבלות אתי בכל מני מקומות, כמו בדיינרים ובבית שלי, עזר לי לשטוף את האוטו ולכן גם בשטח בית הספר לא היה אפשר להעמיד פנים שאנחנו זרים. התקרבנו יותר ויותר אבל לי תמיד הייתה ההרגשה שהוא לא באמת רוצה בקרבה שלי. זה הופיע בכל מני דברים קטנים. כשהיו הזדמנויות לדבר קצת יותר לעומק תמיד נפל משהו והוא תמיד שמר את השיחה ברמה מאוד שטחית.
אני לא אשכח את המבט שנתן לי כשראיתי אותו יושב על המדרגות וקורא שייקספיר. הוא טען שזה לשיעור, אבל ידעתי שזה לא לשיכור שלנו כי אני אתו בשעורי ספרות. הוא היה נראה מבולבל קצת מחוסר האמון שלי, ומצאתי את עצמי שואלת אותו אם הוא מוצא משהו ברעיון של טרגדיה מושך. פיו נפער מהפתעה והוא לא ידע מה לומר לי. למען האמת לא הבנתי מה בדיוק הבעיות שלו היו כיוון שהיה לי ברור שלמרות שההתנהגות שלו מוסוות כהתנהגות נורמלית, משהו במוטיבים שלו מעבר ללא ברורים. הרבה מעבר למעשה. וכשהוא ענה לי בגסות שאין הוא קורא את המחזה עלה הדם לראש שלי כי ידעתי שאין שום דבר בעולם שיכול להצדיק את ההתנהגות שלו. מאז התחלתי פחות ופחות לנסות לשים לב לבחור שבצורה מאוד ברורה לא מעוניין בחברה שלי. אבל לאחר כמה תקריות בהן משע אותי מן נהר, עזר לי בכימיה ומנע מהיד שלי להחצות על ידי סכין סלט ענקית – חזרנו מעט להתיידד, למרות שהיה ברור שיש משהו טעון בנינו. שמרנו מרחק, ולהרגיש בנוח ולהעיר הערות שטניות עם הזמן הפך למשהו שלא הייתי זרה לו. הוא היה שתלטן ויהיר לפי דעתי, אבל כל פעם שהערתי הערה כזו נזהרתי לא לדרוך לו על הרגל ולהפוך את זה לאישי מדי. אפשא להגיד שבסוף השנה כשהוא הזמין אותי לנשף ורקד אתי מול כולם בלי לתת לאף אחד מן הבנים של השכבה להתקרב אליי – הבנתי איזשהו רמז.
שנה לאחר מכן פיטר חזר. הוא היה אמור לחזןר חודשים מוקדם יותר, אבל זה לא קרה מאיזושהי סיבה – ששוב לא הבנתי. הוא עיקם מבט לנוכח ויל, וכך גם אבא שלו עיקם אל מול המשפחה שלו. בהתחלה לא יכולתי שלא לתהות אם ביל מאויים מהקרבה של אבא שלי לג'וליירס, אבל מכיוון שידעתי שאין דבר בעולם שיפריד בין אבא שלי לביל נאלצתי לפקפק במחשבה הזו. ומה פשר מבטי השנאה של פיטר? זה היה כמעט כאילו לא היה לו אכפת שאני רואה אותם. ויל לא היה נראה מעריץ גדול של פיטר בחזרה, אבל הוא עשה את זה בדרל הרבה יותר מעודנת. פיטר חבר כל כך טוב שלי, הייתי מסתובבת אתו לכל מקום בדיוק כמו פעם, לא רציתי לאבד משהו צזה, אבל הטינה שלו לויל הייתה לי מוזרה ואף לא רצויה. לא רציתי להתקל בה יותר. נדמה היה שהשנאה הייתה קיימת עוד מלפני שפיטר ידע שאנחנו מכירים, וככל שהשכיל להבין כך השנאה הייתה לקשה. "אני רואה אותו עכשיו יותר" היה מתרץ פיטר את העניין הזה. אבל לא, אני ידעתי שמשהו השתנה. הוא היה שונא אותו בעיקר כשהייתי עם ויל ביחד, כמעט יכולתי לראות קמטי אף המאיימים לחשוף ניבי שיניים.
יום אחד שמעתי ויכוח מהדלת של הבית שלנו אחרי שחזרתי מבית בספר. גם ויל וגם פיטר התעקשו ללוות אותי, אבל לא רציתי ליווי של אף אחד מהם. בנוסף התחמקתי מהשיעור בדקה האחרונה והתחלתי ללכת. הקול הנמוך היה נשמע של אבא שלי והקול הגבוה היה נשמע של ביל. לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים, גם כשהתקרבתי יותר ויותר לדלת. פתאום הדלת נפתחה וביל יצא ממנה. אבא שלי יצא שניה אחר כך ואמר "אני לא מבין אותך" ואחר כך ביל הסתובב אליו ואמר בנוקשות "אין לך מושג מה אתה מביא על עצמך". הם נראו חיוורים כסיד לראות אותי רגע לאחר מכן, אבל העיניים שלי היו נעוצות בפיטר שבדיוק הגיע. זה היה כמעט כאילו הוא ידע שהם מתווכחים והחזה שלו עלה וירד. יכולתי לראות את התיק שלו מציץ הרחק יותר, בין השיחים. אם הייתי פרנןדאידית עוד הייתי חושבת שהוא הלך לחפש אחרי כדי שלא אגיע לכאן. אבא אמר את השם שלי ושאל מה נשמע, ושניה לאחר מכן הבטנו בביל שכבר נראה שצינתו התקררה. "המזרחים האלה לא יעשו לך שום דבר טוב" אמר בילי והלך. פיטר נראה כאילו הוא גוער בו, ובילי השיב לו במבט לא נעים. זה כנראה היה ויכוח נורא. כששאלתי את אבא מה הכוונה במזרחים הוא קימט את מצחו וענה "מזרח אירופאים". זה היה מונח מאוד מוזר להשתמש בו, חשבתי לעצמי. ומה זה משנה מאיזה צד הם של אירופה? לפי המבט של אבא שלי, תהיתי אם גם הוא מבין.
לבית שלי החלטתי להכנס בסערה, כדי להפעיל קצת לחץ על פיטר. היה ברור שכל העניין גדול מאוד באיזשהו אופן, ואם אעמיד פנים שאני מכירה בחשיבותו אולי יהיה לי יתרון לקבל קצת תשובות. עליתי למעלה מהר, מתעלמת מפיטר שבא אחריי, וכשהגעתי לחדר הסתובבתי מחכה לו.
"למה אבא שלך צעק על אבא שלי?!" קראתי לעברו בפאניקה.
פיו נפתח ונסגר בוואת אחת.
"מה קורה פה??" דרשתי לדעת בקול לא יציב.
"ואיפה היית כמעט כל השנה שעברה?" החלטתי להוסיף גם את זה למרות שברור לי שאין סיבה שיהיה לזה כל קשר.
אחרי כמה שניות של התמהמהות הבטתי בו במבט של אש ונהמתי "אם אתה לא מתכוון להגיד לי, אז אולי אם אהיה חברה מספיק טובה של ויל הוא יגיד. אני לא רואה אותו הרבה מאז שהגעת…"
התחלתי לומר אבל פיטר כבר היה נראה נסער.
"את רוצה לדעת מה הבעיה שלי אתו?!" לפתע צעק והותיר אותי המומה. הוא אף פעם לא צועק. לא ידעתי להגיד אם הוא צועק משילוב של פאניקה, בהלה, או שניהם וכעס.
נראה שהבין כי אם הוא רוצה לקבל את רצונו הוא חייב להמם אותי, ולעשות ולהגיד דברים שהוא לאו דווקא היה רוצה בגלל הפינה שהוא נמצא בה.
"כדאי שתשאלי אותו למה הוא כל כך נואש להתבודד כל הזמן." כשהוא אמר את זה, זה נשמע כמו איום. "ותגידי לו שאבא שלי ידאג שאבא שלו לא יוכלו להכנס לבית חולים יותר". עכשיו זה היה איום בטוח. אבל איזה מן איום זה? לפני שהצלחתי להבין הוא יצא מהחדר. הופתעתי מן הביטחון שהיה לו, ובכל זאת זה גרם לי לחשוב – אם אשאל את ויל לאיזה מן שינוי זה יביא? התחלתי שיש סוד שאני בין יחידים שלא יודעים.
התקשרתי לויל והוא ענה, מופתע לשמוע את הקול שלי. הוא הגיע לבית שלי ולחדר נראה לא הכי נינוח שיש, כמעט כאילו הרגיש שהחדר היה קטן מדי עבורו – אבל ידעתי שזה לא זה. הוא כיווץ את האף ושאל אם פיטר היה כאן. לפתע הוא היה נראה מודאג. אמרתי לו שהיה ריב נורא בבית שלי ושאני לא מבינה מה הולך כאן, ביקשתי ממנו קצת הבהרות או שאאלץ לספר לו מה פיטר אמר לי לשאול.
"הוא אמר שהוא ידאג שלא תגיעו יותר לבית החולים ושהוא רוצה שאשאל למה אתה כזה מתבודד." אמרתי לו לבסוף.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שנאתו של ויל במלוא עוצמתה. זה היה כמעט גאילו הוא זורח ממנה באור משונה. העיניים שלו חשפו יותר מאשר כל הגוף שלו גילה. היה בהן משהו אפל.
"אני חושב שאני לא יכול יותר לראות אותך."
לקחו לי שלוש שניות לעכל, אחת לכעוס ועוד אחת כדי לרוץ לעבר הדלת ולטעון שלא יזוז משם. הוא פשוט פתח את פתח החלון וברח. בדיעבד אין לי מושג איך הוא עשה את זה. כשהתקרבתי אל החלון זה היה נראה כאילו ענפיו של העץ דקים מדי או רחוקים מדי בכדי להיות לו לעזרה. הרגשתי שאני נשרפת מחוסר ידיעה כלשהי.

את השבועות לאחר מכן ביליתי בהעמדת פנים שאני בסדר, הפעלת לחץ מתון של כעס ושנאה כלפי בילי ופיטר, ולסירוגים להראות כמה אכפת לי שויל לא מדבר אתי יותר. הייתי שבורה מעצבות, ולא בדיוק הבנתי למה. ויל מעולם לא היה כזה קרוב אליי. הוא היה ידיד טוב שלי, כן. אבל משהו בזה שבר אותי לגמרי. וזה גרם לי לא לרצות להאמין במראה עיניים יותר. לא העסקתי את עצמי בשאלה למה היה לי כל כך נורא ועצוב להתרחק מויל, זו הייתה סוג של גמילה כלשהי וממה לא ידעתי.
"אני לא יכול לראות אותך כך." אמר לי יום קריר אחד פיטר, כשישבתי לידו בהפסקה והעמדתי פנים שהכל בסדר. הוא חבש כובע גרס לראשו.
"על מה אתה מדבר?" הפנים שלי לא יכלו לגמרי להתכווץ בשאלה, בגלל הקור.
"לא צריך להיות לך אכפת כל כך. הוא לא יחזור." הוא ענה ולפתע הקול שלו נשמע קר יותר ממזג האוויר שהיה. הוא כעס.
"אני לא חושבת שאתה יכול להעביר איזושהי ביקורת עליי." אמרתי והוא קימט את מצחו כמישהו שלא מבין איך מלכת הביקורת אומרת לו כזה דבר. "אתה צריך להוריד את כובע הגרב הזה בכל מקרה." התבדחתי עכשיו, ונראה היה שהוקל לו והוא חייך.
ליד הלוקרים שמעתי צליל קול מוכר ליד האוזן שלי. "טרגדיות לא מושכות אותי כי זה כיף, הן מושכות אותי כי יש להן איזשהו דמיון לחיים האמיתיים."
הסתובבתי בבעטה. ויל עמד מלפני, קצת יותר קרוב ממה שהוא אי פעם עמד אליי. דפיקות הלב שלי הרקיעו לשחקים בלי שידעתי למה. רציתי לשאול אותו מה הוא עושה פה, אבל חיכיתי שניה, נהנית מתשומת לבו עליי, מהעיניים הזהובות שלו שכל כך הרבה זמן לא הונחו עליי ולא זכיתי באורן המהפנט. אחר כך הוא הוסיף: "אני לא יכול לסבול לראות אותך עומדת אתו. החבר המעצבן שלך לא רוצה לתת לאבא שלי לעשות את העבודה שלו. יכול מאוד להיות שבגלל זה נאלץ לעבור דירה. מאז שבילי פה אבא שלי קצת פחות נחוץ גם ככה, לא משנה איזו עבודה טובה הוא עשה לפני כן."
באותו היום כשהגעתי הביתה ראיתי את בילי, שלא ראיתי כבר הרבה זמן, עומד על סף דלת הבית שלי, אבא שלי עמד על ספת המדרגות ואבא של ויל עמד במרחק לא רחוק מהם, אם כי גם לא קרוב. התקרבתי מהר כדי לשמוע. "הם חייבים את זה. אם לא תיתן את זה להם, הם יעזבו." אמר בילי, "כי הם מפלצות. וזה כל מה שאני מבקש ממך לעשות 'אם אני כזה טועה' " אמר בילי, והפעם לא עשיתי את הטעות של להחשף ולתת להם לראות אותי.
ג'וליארד עמד שם ולא אמר אף מילה. לא הכחיש ולא הצדיק. אבא שלי הוסיף להביט בשניהם מבולבל לגמרי. היושרה שלו הייתה מברזל. "אני לא יכול לעשות את זה. מה אתה אומר בילי- שהם ערפדים?!" נחרד.
באותו רגע, כששמעתי את הדברים האלה, כמה דברים היכו בי. הדבר הראשון היה כמובן שבילי טוען שהמשפחה של ויל הם ערפדים. הדבר השני היה שאבא שלי לא גירש את ביל למוסד פסיכיאטרי כשהוא שמע את זה. והדבר השלישי היה, שזה אולי הדבר היחידי בעל המשמעות האמיתית, והדבר היחידי המגוחך ככל שיהיה – שיכול להסביר את הדברים המוזרים שהולכים כאן. ואז נזכרתי- הלא פיטר אמר שינסה להרחיק אותם מבית החולים? נשימתי נעתקה כאילו הכניסו לי אגרוף בבטן. האם הוא חושב שהם קשורים לרציחות המזוויעות ההן…? ואז העפתי את המחשבה המרושעת הזו מהראש שלי. המשפחה שלי התארחה אצל המשפחה של ויל לפחות בזמן של שתי רציחות, מה שעזר לזמן איכות שלי ושל ויל באותה תקופה.
"תהין בשקט כבר!" פיטר לפתע הגיח מן השיחים. הוא ידע לחפש אותי והצביע בדיוק על המקום בו הייתי, שומר מרחק ניכר מג'וליארד. הגברים התבוננו בי בשקט ואבא שלי היחידי שהיה נראה מודאג כמו פיטר. "פעם הבאה אנחנו הולכים אליי למשרד" פיזר את האספה.
לא דיברתי על זה יותר, והתייחסתי לעניין הערפד כדימוי בתוך הראש שלי. אחר כך חבטתי את הראש שלי בקיר ונפצעתי גם בצוואר, מרוב שהייתי שקועה במחשבה.
בבית הספר כשויל ראה אותי נדמה הייתה שנשימתו נעתקה. נדבר הראשון שעשה היה לגשת אליי ולשאול אותי מי עשה את ההיקי בצוואר שלי, והדבר השני היה – מה קרה לי בראש. עניתי לו שזה לא היקי אלא פציעה ואז פתחתי את התחבושת הקטנה ששמו לי בראש והוספתי שזה מדמם כל פעם שאני מסירה אותה, לכן צרעך כל הזמן לחדש את הדבק. טיפה אחת עמדה לנשור מן הפצע במצח כשהוא אסף אותה עם האצבע כדי שלא תיזול לי על הפרצוף, הסתובב ןאמר שהוא הולך לשטוף את היד. הסתובבתי אל הכיתה אבל אז הסתובבתי אליו שוב גם כן, בלי שום סיבה שיכולתי לשים עליה את היד, וחשבתי איזה מוזר שניקה את הדם עם היד שלו כשראיתי אותו עם חצי עורף אליי מלקק את האצבע שלו.
הפסקתי לנשום.

כשסיפרתי לפיטר שאני יודעת שויל ערפד קצת רעדתי מפחד.
כעסתי עליו שנתן לי להתקרב אליו. קיוויתי שהוא יענה לי שזה לא אמיתי. כשסיפרתי לו מה ויל עשה עם היד פיטר נחר במרירות שלערפדים יש דחף נורא לטעום את הדם של כל מי שהם מחבבים. לא לקחתי את מה שאמר קשה. אבל הזדעזעתי שאישר שזה מה שחשב.
כמובן שמאותו יום והלך הסתובבתי עם פיטר כאילו הוא מגן עליי. זו לא הייתה מחשבה מודעת בראש שלי, יותר כמו מקום שהרגשתי בו יותר טוב. ויל היה נראה כרגיל. לכל מקום שהגעתי עם פיטר הוא תפס איזו בחורה ונישק אותה כאילו זה היה הדבר הכי חשוב בחיים. פיטר רק נהיה מריר עוד יותר כל פעם שזה היה קורה.

"הינה המחזר שלך, לא איחר לבוא." אמר כשהגענו אל המדורה הגדולה השנתית בשעה שבה השמים היו כחולים בהירים כבר ללא השמש, רגע לפני הלילה. סובבתי את הראש שלי וראיתי אותו שם, במרחק חצי קילומטר מאתנו מנשק איזו בחורה עם שיער בצבע דבש, בעל סיכה, מנופח בסופו בסלסולים. הנשיקות שלהם היו ארוכות ועם נוכחות, כמו תמיד, כמו עם כולן. לא הופתעתי שהיה לו קל להשיג כל כך הרבה נשים, אבל תהיתי אם יש לזה איזשהו קשר לעובדה שהפסקתי לדבר אתו, נעלמתי, והיום אני רק ליד פיטר כל היום. כמובן שאין שום סיבה שיהיה קשר, למרות שקצת כאב לי איך ששנה אחרונה רקדנו יחד בנשף והשנה נראה יהיה כאילו אנחנו לא מכירים.
"בואי נלך" פיטר הצביע על ספסל שהיה עשוי מכמה בולי עץ מאולתרים, ושם ישבנו וצחקנו עם הגב למרכז , ולא יכולתי לתהות אם ויל מסתכל בנו ואיך זה גורם לו להרגיש. לא הייתה סיבה להאמין שהיה לו ממש אכפת.
"תגיד, אתה לא מפחד על כל הבנות האלה שנמצאות שם?" שאלתי את פיטר והתכוונתי לכל הבנות האלה של וויל, משוקשקת לפתע מפחד.
"לא." ענה פיטר בקול בחלטי ומרגיע.
"למה?" שאלתי אותו.
פיטר משך בכתפיו כיודע כל "ויל לעולם לא יפגע בבנות האלה" ענה לי.
קפאתי.
"למה?" ניסיתי לא להראות כמה התעניינות היתה לי בדבר.
"כי המשפחה של ויל ממזמן לא פוגעים בבני אדם. הם שותים רק דם שמיועד לתרומה, מבתי חולים. אחרת אבא שלי יצוד אותם." הסביר לי בנועם.
היה שקט קצר. הוא עדיין לא הבין מה אמר.
"אתה ובילי רוצים למנוע מהם את מאגר הדם הזה?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי ולא אמר שום דבר, עיניו לא הסגירו חרטה או תחושת צדק כלשהי.
"אנחנו רוצים להעיף אותם מכאן." ענה אחרי שחיכיתי מספיק זמן.
"למה, כדי שהם יוכלו לצאת מכלל שליטה במקומות אחרים בלי שאחד מכם ידע על זה בכלל??" תהיתי אם אני מאמינה למשמע אוזניי.
"זה לא כל כך פשוט." הרים את קולו ולפתע נשמע מתגונן. יכולתי לראות בעיניים שלו שאין לו סיבה אמיתית. לולא הייתה, היה פולט אותה כבר.
"אתה פשוט נגעל מהם ולא רוצה אותם בחיים שלך." אמרתי לו.
ולפתע לא הרגשתי בכלל שאני צריכה את ההגנה שלו.
הוא קם והסתובב ללכת. הוא ידע מתי הגיע הזמן לזה. היינו גם חברים טובים מכדי שזה ישנה משהו, ושום דבר טוב לא היה צומח מהריב הזה. הוא ויתר, והלך משם אולי כנוע.
הסתובבתי אל עבר החברים במדורה, ירד כבר הלילה וחצי שכבה כבר הייתה שם. הרגשתי קצת לבד. ראיתי את ויל, נמצא עם כמה בנות כבר, מחזיק בקבוק ביד. תהיתי אם הוא שותה מזה. הוא חייך כל כך יפה וההשתקפות של האש נראתה בשיניו. זה היה מוזר, כאילו הן מבריקות מדי. הוא עבר בשורה עם הבנות כשכולון מחזיקות את הכתף של השניה. לולה הגבירה את המוזיקה וצעקה שיש ירח לבן ורוקדים. כולם מסביב למדורה התחילו לרקוד – זה הזמן היחידי בשנה כמעט שאפשר לשים מוזיקה בכזה ווליום כי היינו עמוק בתוך היער. הרגשתי קצת בודדה. ניסיתי לחשוב איפה להשתלב. הבטתי בויל שנראה כאילו רקד ובאנשים שנמצאים סביבו. אף אחד לא הכיר אותו באמת, גם לא בתור בן אדם. זה כמעט כאילו הוא מעולם לא נדרש להעמיד פנים. לפתע נזכרתי מה הוא אמר לי על הטרגדיה. קרוב מדי לחיים האמיתיים, הוא אמר. ניסיתי להזכר אם אולי ראיתי איזשהו שמץ של התייסרות בעיניים שלו כשמלמל את זה, ישווה לו מימד טיפה יותר אנושי.
פיטר עזב אותי כאן לבד, כנראה שויל לא מסוכן כלל וכלל. ברור, אם יש לידו כל כך הרבה בנות. אני מקווה שעדיין נותנים לו להכנס לבית חולים. לאבא שלו, כלומר.
פתאום , כל הרצון המודחק על ידי פחד מהשבועות האחרונים הגיח אל פני השטח. רציתי להיות עם ויל, מי שעשה רושם של חבר שלי, כבר הרבה מאוד זמן – אבל הוא עכשיו מעצבן נורא, נראה שעושה כיף חיים אפל משלו.
התחלתי לרקוד בין כולם ופילסתי מקום אל האמצע. אחר כך פילסתי מקום אל אחרי המדורה. לא היה יותר מדי צפוף. התחלתי לרקוד ליד ויל, הוא לא ראה אותי בכלל, תהיתי אם בגלל המדורה גם לא הריח. שנינו העמדנו פנים של רוקדים, אני לא ממש בטוחה איך. כשהגעתי מאוד קרוב אליו כבר עשיתי רושם של מישהי ששתתה ועושה משהו שנראה כמו ריקוד. נדמה היה לי שאני רואה את החיוך שלו נמחק. חשבתי בפחד שהצלחתי להזיז לו או אפילו לפגוע בו באיזושהי צורה, אבל לפתע הוא לפט את המותניים שלי מאחור, נצמד אליי, נע מצד לצד ושאל אותי "חשבתי שאת מתרחקת ממני עכשיו?"
היה בקול שלו אולי משהו ארסי, אבל זה לא היה ארסי בדיוק. זה היה מבעיט. אני חושבת שהוא ניסה להבעיט אותי, אבל הגוף שלו צמוד לגוף שלי והוא נוגע בי ככה ומדבר לתוך האוזן שלי כמעט הסבו לי כמעט הנאה. לא ניסיתי לחשוב יותר מדי על למה, היה לי מספיק מוזר שניסה לגרום לי להרגיש לא בנוח כך.
"כן, שיניתי את דעתי כבר." עניתי לו.
תהיתי אם הוא נראה עכשיו מבולבל. אולי הוא חשב שיש לי בעיה עם הגזע שלו, בדיוק כמו לידיד שלי. לא ממש יכולתי להשבר ולהגיד לו הכל, בגלל הדרך המוזרה בה התנהג.
"אז את רוצה להיות אחת מהבנות שמלוות אותי?" שאל אותי, בכוונה משתמש במילה מלוות. הוא נשמע חסר דאגות וקליל, כמו מישהו שמתחיל עם בחורה, רק שידעתי שזה לא באמת מה שקורה. משום מה הוא ניסה להבהיל אותי עד לעמקי נשמתי.
"לא, אני רוצה לחזור למה שהיה" לא יכולתי להיות לגמרי לא כנה.
"איפה הפח?" קולו השתנה, הפסיק לשחק, נשמע קצת לא מאמין. ניצלתי את הבלבול שלו והסתובבתי אליו. עדיין היינו קרובים.
"אין פח. אני רוצה שנחזור להיות…" הוא ראה את הכנות שלי עכשיו בעיניים שלי ועיניו נפקחו בתדהמה.
"מה?" שאלתי אותו.
"את רוצה לבוא אתי ליער?" פניו פתאום נאטמו שוב.
הבטתי בו, לא יודעת במה להאמין. אם הוא לא מסוכן, למה הוא מזמין אותי ליער? משהו מאוד משונה קורה פה, בזה כן הייתה לי סיבה להאמין. אם הוא מקבל את ההתנצלות שלי, למה השינוי לא ניכר בפניו כעת? קצת פחדתי ללכת, אבל אז נזכרתי מה פיטר אמר – שום דבר רע לא יעונה להן. אני סומכת על פיטר במאת האחוזים, לי זה אמור להיות אותו הדבר.
"אוקיי."
לקח לו רגע אבל אז הוא הסתובב. תהיתי אם הפרצוף שלו נעשה גוון אחד חיוור יותר.
המשכנו להתקדם ביער עד שבקושי שמעו את המוזיקה.
"מה קרה, מיה?" שאל וזרזיף של זלזול זלג מן קולו. לא חשבתי שהוא מנסה לפגוע בי. באותו הרגע חשבתי שהוא מנסה להגן על עצמו.
"כלום…" התחלתי לומר אבל אז הוא השתיק אותי עם היד שלו ואמר כשקולו מתוח "שנינו יודעים שזה לא נכון."
היה שקט לשניה ואז הנהנתי בשקט.
"אתה מפלצ…" התחלתי להגיד ואז הבנתי מה אני אומרת. הייתה למילה הזו קונוטציה שלילית. למה עניתי בכזו טיפשות?
"למה את כאן, למה את נכנסת אתי עד לאמצע היער ומתקרבת אליי ככה, עוד אחרי כל מה שפיטר שלך ביקש?" שאל, ובקולו יכולתי למצוא האשמה.
"את מנסה להביא למותך?" קולו עלה בחרדה.
"לא." מהר הכחשתי, אחר כך קולי התרכך, "אתה לא תפגע בי."
לא עברה שניה והוא במהירות הבזק נעמד שוב מאחורי והצמיד את ידיו הארוכות אל האגן שלי. יכולתי להרגיש את ראשו רוכן לידי, קרוב אליי, לאוזן שלי.
" את בטוחה?" שאל, וקולו נשמע משחקי שוב, ערמומי – כמי שלא ברור מה כוונתו.
ושוב, נזכרתי במה שפיטר אמר. המגע של ויל לא היה זר ולא נעים לי. להפך, אני אהבתי את המגע הזה. כל החושים שלי אמרו לי שהכל בסדר כרגע. "כן." עניתי ברכות.
ויל התנתק ממני וכשהסתובבתי להביט בו הוא נראה מאוכזב. לא הצלחתי להבין למה והדבר העיק עליי. "אז כך יהיה."

אני וויל חזרנו להיות בקשר, אבל הקשר הזה היה דל. לא היה מרחק גדול או משהו כזה, פשוט חומה אחת שהייתה העובדה שהיה מן סוג של דבר לא מובן. הוא היה מדבר אתי ועוזר לי וכשפיטר היה מגיע היה נעלם כאילו מרצונו גם. הוא לא היה ניגש אליי הרבה ולא היה נראה מעוניין גם. קולו היה יבש, ויכולתי לנחש שהוא מתוח מסיבה כלשהי. היה קצת קשה לשמוע שוב ושוב את פיטר אומר לי כמה אני צריכה להזהר מ"טריקים של פעלולים מצד ויל" שהגדיר אותם כ"סוג של מעשי כישוף לא חוקיים כאלה" שיצורים כמוהו יכולים לנסות להטיל על בני אדם כדי ללכוד אותם, להפוך אותם לשלהם ו"להשתלט עליהם לגמרי". אני די בטוחה שאת החלק האחרון הוא המציא בשביל הקונוטציה השלילית שהייתה כרוכה בזה. המשכתי להגיד לו שוב ושוב כמה ויל לא מעוניין, עד שיום אחד הוא נשבר ואמר: "לא רצית לדבר אתו יותר לעולם כי גילית.." התעקב על הביטוי, "מה הוא" נשלים לבסוף כאילו הוא יצור בל יתואר ברוע שלו ואז המשיך "והוא עדיין טעם את הדם שלך כדי לדעת כל הזמן איפה את נמצאת בבירור יותר." נאנח בחרדה. "זה ברור שלפריק הזה יש "משהו" אלייך." המשיך "הוא ר ו צ ה א ו ת ך, אם אני יכול להיות ברור יותר. את הגופה שלך אולי!" הסוף סתם נועד חהלחצה.
המילים האלה, חלקן, נחרטו בלבי. זה שפך אור חדש על הפרשה והתחלתי להסתכל על ויל קצת אחרת. אבל שוב… שום תגובה. עכשיו היה נמצא עם בנות ככה סתם, מתוך ייאוש, שעמום או עניין, בלי שום קשר נראה לעין אליי או לפיטר.
ככה עבר הזמן עד שהיה נדמה כי הכל בסדר. לויל ממזמן אין עניין גדול בי, וחוץ מהעניין ההזוי החדש שגיליתי עליו, הכל פחות או יותר נראה כמו כל שנה אחרת שלי, חוץ מהשנה שפיטר לא היה, בבית ספר הזה. לא משהו שטורד מנוחה בכלל.
את 'האמת' הבנתי כשפיטר התפרץ בצרחות לחדר שלי באמצע הלילה. פתחתי את האור וחשבתי שאני נמצאת בתוך סיוט. הוא הצביע באימה אל עבר החלון ואמר שויל היה שם. למרות שהלב שלי דפק בפראות גלגלתי לעומתו את עיניי. הוא הצביע והמשיך לומר את זה, כאילו הוא יכול לשנות את זה איכשהו. שמענו רעשים מהמסדרון, אבא שלי, כמובן, קם מהצרחות הללו. בטח בבהלה כמוני, בשיא הווליום.
"הדפוק הזה מביט בך" סינן, "מי יודע כבר כמה זמן. הקרציה המשוגעת הזו" ויל נשמע כמו איזשהו סוג של תפיל משיעור ביולוגיה בפה שלו. ואז הוא פתח את החלון, קפץ ויצא בזעם. הדלת נפתחה אחריו.
"מה קורה פה?!" קרא אבא שלי בחרדה.
"אני, אה…" שלוש שניות של בלבול שאחריהם כעס שנאלצתי להתמודד עם הבלגן הזה לבד. לא יכולתי לספר מה באמת קרה פה, מקווה שהוא לא זיהה את הקול של פיטר.
"זה היה הקול שלי." אמרתי לו. "היה לי חלום רע."
הגבה של אבא התרוממה באוויר. נראה לי שהבהלתי אותו עם ההסבר הזה. איזו מן ילדה מצליחה לשאוג ככה, גם אם מתוך שינה? מעורער הוא סגר אחריו את הדלת ולא יכולתי שלא לראות את הצד הקומי שבזוועה.

למחרת בבית הספר כולם התנהגו כאילו שום דבר לא קרה, למרות שהיה לי ברור שהשניים בילו אחד מחוץ והשני בתוך הבית שלי – מסיבה לא מובנת. הדחקתי את זה לכדי חלום.
פיטר הזמין אותי לנשף ואני ההזמנתי אמבולנס לבת דודה של פיטר, מתילדה, שעיקמה את הקרסום שלה בדיוק באותו היום. ויל היה נראה מרוחק, מעורער לגמרי ומוזר. בסוף השבוע שמתי איזו שמלה לא מושקעת והגעתי לנשף. פיטר לא היה שם, תהיתי מה קרה.
"אבא שלי אמר לי להגיד לך שפיטר מוסר שהוא עם אחותו בבית חולים עד שישמעו מה מצבה." ויל התיישב לידי ואמר.
הופתעתי מאוד. הבטתי בו כמה שיכןלתי מרגישה את שפתיי נפתחות. הנהנתי בשקט, למרות שלא ידעתי שהם עד כדי כך קרובים.
ויל נעלם ואני נשארתי לבד. בסוף הערב ירד כל כך הרבה גשם שהוא בא משום מקום ןהכריח אותי בכוחות שכנוע עצומים לחזור אתו הביתה. הוא הוריד אותי מהאופנוע מטעמי סכנת החלקה באמצע הדרך ונכנסנו לתוך איזו תחנת אוטובוס מוגנת קטנה בזמן שהגשם שטף את המקום כמו ים שנפל מהשמים. משם ברחנו לבית חולים שהיה מעבר לכביש כדי שאתחמם, רעדתי מקור. לויל היה מפתח.
כשישבנו שם הוא הביט על מזג האוויר בחוץ מודאג, חושב איך להביא אותי הביתה בלי לשאת אותי עליו ולרוץ במהירות רבה שתראה על טבעית. הצעתי שנחכה בפנים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאין מצב שהוא מעוניין בי או הביט עליי ישנה. זו הייתה מחשבה מוזרה למצב. זה חייב להיות פיטר הפרנואיד, חשבתי, עד שהבנתי שזה לא יכול להיות. פיטר בחיים לא היה פורץ לחדר שלי בכזו שאגה. הבטתי בויל שנראה אדיש והתקרבתי אליו, מבינה שאני לא מרגישה את אותו הדבר אליו. תפסתי את הצוואר שלו בזרועות שלי בעודו מביט בי לא מבין מה אני עושה. כופפתי אותו קרוב יותר אליי והוא עדיין לא הבין מה אני רוצה. רק כשהיה מספיק קרוב ונישקתי אותו.
כמו שסיפרתי מקודם, הוא עצר אותי באמצע התנשף והביט בפניי. שניה לאחר מכן הוריד כל מסיכה שהייתה לו והצמיד אותי כל כך חזק לקיר שנשמעה חבטה. לפתע הבנתי כמה כל כך הרבה חלקים ממנו לא הכרתי, כשהייתי חייבת לשאול אותו אם אני אחת מאותן בנות שהוא מתמזמז איתן.
"כשאני נושם אני חושב עלייך מיה." אמר בקול הכי רציני שאני זוכרת שיש לו. "אני מרגיש שאת לעולם לא תהי שלי אבל לפחות כשאת נכנעת לעונג שלך כלפיי אני מצליח להחזיק אותך במקום ולדעת שאני יכול לעשות אתך כל מה שאני רוצה.." התגרה בי עכשיו. הוא אמר את זה כשחצי מהזמן הוא בהה לי בשפה התחתונה ובחצי השני הסתכל לי לתוך העיניים במבט לועג, מתגרה ושרוף לגמריי עליי , כאילו היה פתיל שהגיע לקיצו. "אתה שתלטן" בלעתי את רוקי ובקושי הצלחתי לבטא את המילים האלה.
"את זו שנישקה אותי." נשמע כמעט חסר אונים. חיוכו נעלם והוא הביט ברצינות מלאה בעיניים שלי, הזהוב בעיניו נראה כמעט שחור. הפסקתי לנשום והבטתי בעיניים שלו, שהזכירו לי ירחים. שואפות, רוטטות, כאילו כוח המשיכה מצווה עליהן להתנגש בי. הרגשתי לפתע את הפרץ החייתי שבו, כמה הוא רוצה אותי. הרגשתי את האמת. שהוא מאוהב כל כולו, מי יודע כבר כמה זמן, בי. ואני הרגשתי שכבר מזמן אין משהו שאני יכולה לעשות בשביל למחוק את ההשפעה שלו עליי.

עד שהחופש התחיל פיטר כבר נעלם. לא היה לי ברור מה קורה עד שחזר שוב חודש מאוחר יותר, כאילו שום דבר לא קרה. לא סיפרתי לו עוד בעצמי על הנשף, נראה היה ששכח מזה לגמרי, וויל הקפיד לא להתקל בנו ביחד.
"אני לא מבינה מה הבעיה עם פיטר." נאנחתי באוזניי ויל. "הוא כאילו… לא אמיתי אתי." הרגשתי קצת משוגעת. אבל ויל לא נראה כאילו הוא חושב שאני משוגעת בכלל. העיניים שלו הבריקו בעוז והוא נשמע נחמד.
"אז אולי הוא לא החבר היחידי שלך שמחזיק סודות."
לקחתי את ההערה הזו לתשומת לבי. למרות שלא האמנתי בה מאוד, הרגשתי כאילו וויל מנסה לספר לי משהו.
"כל ההיעלמויות המוזרות, אבא שלו, השנאה שלו כלפייך… אני בכלל לא יודעת" נזכרתי פתאום "איך הוא ידע על המשפחה שלך בכלל." ויל הביט בי ולא אמר כלום. "כל הסיפור אתו תמיד הרגיש כל כך כנה, ופתאום הוא מרגיש כל כך אפוף מסתורין עכשיו."
"אני חושבת שאת תאלצי לשאול אותו בנוגע לדברים האלה". יעץ לי ויל לבסוף אחרי השתיקה.
הבטתי בו לאט.
"המשפחה של פיטר וותיקה מאוד במקום הזה. כל המשפחה שלהם כאן, דורות על גבי דורות." אמר בסופו של דבר. "אולי זו התחלה טובה של שיחה".
"אתה שנאת אותו גם." אמרתי ברוגע, מסתכלת על האגם מולנו, נזכרת עכשיו.
ישבנו על סלע.
"בכלב כמוהו לא נתקלתי כבר מאה שנה. לא ידעתי שהם עדיין פה כשעברנו." משך בכתפיו וקיוויתי בכל מעודי שהמונח כלב היה סתם משהו שלא באמת התכוון אליו.
"ערפדים, אנשי זאב, הכל אמיתי?" שאלתי אותו.
במזרח אירופה קרו דברים מוזרים מאוד בעבר. מגיפות נוראיות שהותירו גופות עם בטן נפוחה ודם שניגר מן הפה שלהם. השמועות על יצורים הפכו לסיפורי אימה לפני השינה, ביצים ההם, ואנשים לא הפסיקו לחפור קברים גם כשהמלכה הוציאה צו וניסתה להוכיח שאין כל קיום ליצורים שכאלה. לולא הסיפורים הללו, יצורים מסוגים שונים לא היו כלל נמצאים בדימיון האנושי ולא היו מסמלים דומות ליצורים אחרים שחיים באמת. אני אהיה מופתע אם מישהו אי פעם הצליח לראות ערפד בפעולה, דברים כאלה פשוט לא קורים." היה לו חיוך חצי מתבדח וחצי מריר על הפנים.
"אני מניח" נמתח אחורה והסתכל אל השמים "שזה רק הגיוני שחשפתי אותו אם הוא חשף אותי. אני לא צריך להרגיש לגבי זה משהו כמו אל חוסר הוגנות שקרתה."
אחרי כמה שניות הוסיף "אולי לא כדאי לך לספר לו עלינו, זה יעשה אותי קצת יותר נוכח כשהוא בסביבה. אני קצת קנאי."
"אני צריכה לדבר עם בילי כדי שיחזור לדבר עם אבא שלי. מה שהוא עושה עכשיו לא מועיל בשום דבר." חתמתי ונשכבתי לידו, רואה את עיניו שוב ב"לילה", שוב ב"חושך" – הנותן לזוג הירחים להפיץ את אורם האמיתי, האפל והמלא אהבה. נכנסת לתקופת החושך היפהפה ביותר בחיים שלי – כך תמיד קראתי לכך.


תגובות (1)

היה מעניין לקרוא

18/07/2018 15:04
51 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך