בית הפרחים, חלק שני

למחרת ראובן ולאה נישאו, הוא העניק לה טבעת חלודה שעברה דורות במשפחתו ושבר כוס זכוכית. כולם צרחו משמחה כשראובן נישק את הכלה וזו אספה אותו בידיה השריריות מהחליבה ולא שחררה. כולם היו שם, הקרובים החיים והמתים, אבל בזמן שהחיים ראו רק שמחה המתים לא השמיעו אף ציוץ, הם ראו את ליבו של ראובן, הם הבינו שיש מישהי אחרת, מישהי מסוכנת, מישהי שאינה בת אדם בהשוואה ללאה היקרה שלהם. ליל הכלולות עבר במהרה, ראובן הצליח להתיש את לאה תוך מספר דקות והם שכבו על מצע קש באסם בו גרו, ראובן הקשיב לטענות של לאה על לוח הזמנים שלה מחר, החליבה הראשונה של הבוקר תהיה מהפרה עם הנקודות החומות, השנייה מהשחורה וכן הלאה, לאה לא שמה לב שראובן נרדם במחצית השיחה.

ראובן ולאה בחרו לוותר על ירח הדבש שלהם ובמקום חזרו כל אחד לעבודתו, או כך לפחות השניים חשבו. אומנם, לאה אכן חלבה את הפרות אחת אחת, מזיעה קשות ומרוויחה את לחמה מן החלב. לעומתה ראובן לא עבד באותו יום, לכל האנשים להם הבטיח שיעזור בשיפוצים אמר שהוא חולה ובמקום הוא פנה לקרחת היער הגדולה. ההליכה הייתה מעט מעייפת, אך כשראובן הגיע חיוך עלה על פניו, כל הקרחת הייתה מכוסה בפרחים. הם כיסו את הקרקע כמו פיסות בד צבעוני שיחדו הרכיבו בגד מלכות. הוא החל לקטוף מהם, גבו כופף למשך שעה תמימה בעודו בוחר צבעוני אחד על פניי משנהו. על אף הכאבים העזים בגבו ראובן לא חדל מעיסוקו כי מחשבה אחת ויחידה הייתה בלבו, מחשבה עליה הוא חזר שוב ושוב בנפשו, מה שהקל על הכאבים.

"הפרחים הללו, כל אחד יפה מקודמו, אך עליי לבחור את הטוב ביותר, כדי שהם יהיו אלו שישכנעו את מישדישה הנהדרת שהנני רציני. אומנם היא ביקשה את כל חיי, אך לפחות כרגע מספר שעות מהן שמבוזבזות על ליקוט פרחים יספיקו, מישדישה אהובתי, הנה אני מגיע." אכן מחשבה ארוכה, ובכל זאת, ראובן חזר עליה, כמו תפילה, שפתיו זזות בלחש והוא קם ומתיישב בין פרח לפרח, קם ומתיישב. ראובן ראה שהשמש נעלמה מבעד לעצים והשאירה אחריה רק גוון ורוד וסגול וכתום, בדיוק כמו הפרחים שהוא בחר עבור מישדישה, הוא חשב שסגול הוא הצבע היקר לה ביותר, אך כמובן שבעניין זה הוא טעה.

הוא יצא לכיוון העיירה וממש כשהחושך השתלט על היער הוא ראה את אחד מפנסי הרחובות. הוא רץ במהרה לעברו ואז לקראת הפנס שאחריו, הוא שעט על פניי רחובות מחזיק את הפרחים בשתי ידיו, מקווה שאף עלה כותרת לא ייפול. כשהוא הגיע לכיכר כבר היה חשוך והוא היה מכוסה זיעה קרה, מתנשם ומתנשף, כשהוא פתח את הדלת לבית הפרחים. הוא החזיק את הפרחים מאחוריי גבו אך נראה כאילו רק מהריח כל אחת מהבחורות פינתה לו דרך ברורה לעבר מישדישה שעוד לא בנתה סביבה מעגל הגנה. זוויות פיה הורמו קלות אך גבותיה רק הציגו חשד. היא שאלה את ראובן

"שלום תינוק שכמוך, חבריך סיפרו לי מדוע באו אתמול ועל כן מעניין אותי, איך היה ליל הכלולות?"

"הלילה שביליתי עם אשתי מחוויר בפני הרגע הזה."

"ומה הוא הריח שאני מבינה שמגיע מכיוונך? האם הבאת לי בושם חדש כי עליי לומר שיש לי מספיק."

"לא ולא, אין זה בושם כי זהו מפיצו, במשך שעות הסתובבתי ביער וחיפשתי עבורך מתנה, אומנם זה לא בושם ואפילו לא שרשרת זהב, אך מתנה זו מגיעה מלבי, ועל כן היא שווה יותר מכל הזהב שבעולם." אחרי אמירה חולמנית זו ראובן חשף את זרועותיו שהחזיקו בזר הפרחים. מישדישה הוכתה בהלה, היא לקחה צעד אחורה ואז במעשה אמיץ לקחה את המתנה של ראובן תוך כדי הרחקתה מגופה, מתנה עליה עמל שעות, וברגע היא הפילה אותה על הרצפה ודרכה עליה. היא רמסה על הפרחים כמו מטורפת, כאילו ראובן לא הביא לה אלא זר תיקנים. עלי הכותרת של הפרחים השחירו ונבלו, האבקנים הצהובים נהיו לעיסה ברורה עם מיצי הגבעול. מישדישה לבשה הבעת זעם גמור ובנקישת אצבע שני גברים מהמעגל שלה אחזו בכתפיו של ראובן. מישדישה פנתה לראובן הכבול

"אתה יותר טיפש משחשבתי, אינני מרשה פרחים בבית הפרחים מסיבה מסוימת והיית צריך לנחש זאת לאור החושך שבאולם. אני הייתי אמורה לרסק לך את הגולגולת על דבר שכזה, אך מכיוון שזו רק הפעם השנייה שלך כאן אני אשחרר אותך. ובכל זאת, לכל חטא יש עונש, מהיום אתה מגורש מבית הפרחים וכף רגלך אסורה כאן, ברגע שתיכנס לבית דמך בראשך, אז זהר." שני הגברים החסונים גררו את ראובן מבעד לדלת המסבאה וזרקו אותו לכיכר השוממת.

ראובן לא הבין, איך אישה שכמוה לא אוהבת פרחים, כנראה שניצן צדק, נשים הן לא יותר מתעלומה מכוסה בעור. עם ארשת של תבוסה ראובן הלך למזרקה וניקה במימיה את פצעיו מהנחיתה על המדרכה הקשה. הוא דידה בחזרה לאסם ביתו, עצוב וחוזר במחשבתו שוב ושוב על האירועים שקרו לפני שעה תמימה. הוא נכנס לאסם ושכב על מזרן הקש שלו ושל אשתו, בנחיתתו העצומה הוא העיר אותה וזו לא נשארה חייבת

"תראו מי טרח להגיע, אני מקווה שנהנית בצעדה שלך בזמן שאני עבדתי קשה, שמעתי איך נפנפת לקוחות מעל פניך." ראובן לא הגיב, הוא שכב על צדו בעיניים פקוחות.

"ובכן? אני מבינה, אינך חש בשיחות, אז מה דעתך על מעשים נטולי צלילים?" באמירה זו היא פשטה את חולצתה וקירבה את שדיה העצומים לעבר בעלה, הוא רק התכרבל יותר לתוך המזרן, משאיר את לאה לבדה.

"אל תדאג, מחר יהיה יותר טוב, לא חשוב באיזה עניין אתה מדשדש." השניים נרדמו במהרה, לאה חלמה על משכב עם בעלה, ראובן לעומתה ראה רק שחור כל הליל.

למחרת בבוקר ראובן חש יותר בטוב, הוא חזר לעבוד והוא עבד כפול, גם עבור אלה שלא עבד עבורם ביום אתמול וגם עבור אלו עמם קבע באותו יום. הוא עבד קשה, וכראוי, נראה כאילו הוא חזר למוטב אך למעשה הוא עדיין חשב על מישדישה ועל האופן האכזרי בו ביטלה את מתנתו. לאחר שייסר את עצמו בעניין שעות הגיע למסקנה שעליו להתקדם הלאה ולחשוב על מתנה אותה מישדישה כן תקבל. לבסוף הוא הגיע למסקנה שאף בחורה לא תתנגד לקנקן יין תאנים תוסס, מתוק ומלא כוהל, זוהי המתנה הטובה ביותר לעונה החמה כשהוא מוגש עם קרח, הוא חשב שאף קיים סיכוי שמישדישה תעניק מחדש את הזכות להיכנס לבית.

במשך הימים הקרובים ראובן יצא ליערות בלילות, יודע שיכולים לקחת חודשים עד שימצא עץ תאנה מניב פירות ולכן הוא לא יוכל לדחות את עבודתו. משום כך כל ערב הוא היה לוקח עששית, נושק לאשתו שבדיוק חזרה לאסם אחרי יום של חליבה והסתובב ביער בחיפוש אחר עץ תאנת בר לקטוף ממנה פירות. ראובן לא ישן שבוע, בין עבודות השיפוץ ביום, חיפוש התאנים בלילה ומדי פעם המשכב הזריז עם אשתו שגם כך חיכתה בכל פעם לימים הפוריים. אבל לילה אחד הוא מצא אותו, עץ תאנה צעיר ורענן שעליו מאות תאנים בשלות, רק מחכות לארייה. למחרת ראובן לקח עמו סל וכשחזר לביתו התמוטט על מזרן הקש. אחרי שבוע של התססה עם שמרים ותבלינים ראובן סינן את המשקה לבקבוק שרכש מנפח הזכוכית ומכיוון שלא יכל לחכות יצא בזמן הפסקת הצהריים שלו לכיוונו של בית הפרחים.

ראובן הגיע לחומת הלבנים החומות נטולות הטחב וחשב. הוא ידע שאם יכנס ישירות לבית ישנו סיכוי גבוה שאחד מאנשי המעגל הפנימי של מישדישה יתיזו את ראשו בחרבם, עקב כך הוא צריך היה להיות חשאי, גם אם לא ידע כיצד. הוא הלך לצד החומה, בידו האחת מישש את הלבנים כאילו מחפש דלת סתרים ובידו השנייה מחזיק יין תאנים ורדרד. ראובן הגיע לגדר של החצר האחורית לבית הפרחים כשפתאום שמע קול מעברה השני של החומה.

"אני חוששת שחלמונית אוכלת מהצד." אמר קול גבוה, אבל היה שם עוד מישהו, זו הייתה מישדישה שענתה

"אין לך ממה לחשוש בתי, כל עוד זה לא פוגע בעסק חלמונית לא עושה שום דבר רע כלפינו, אני מבטיחה לך שאני יודעת מה אני עושה. עכשיו לכי, תשעשעי את אורחי בית המלון הקרוב, מסכנים, לא מבדילים בין יום ולילה."

"ברור, ועוד פעם, מצטערת על ההטרדה." מישדישה קטעה אותה

"הכל בסדר ילדתי, עכשיו לכי, אני רוצה לשאוב את אור השמש בבדידות." נשמעו זוג רגליים מטפפות על בטון כמו בחצר הקדמית ודלת נסגרת. ראובן ידע מה יעשה, הוא רק היה צריך להציץ מעבר לגדר בשביל לוודא. על קצות האצבעות ובמבט קצר ראובן ראה אותה, היא שכבה על מיטת קש, שיערה הסגול הכהה פזור סביבה כמו הילה. היא לבשה תחתון ירוק שהזכיר עלים תפורים וכיסוי שדיים בגוון סגול ארגמני, משום מה היו לה גם כפפות ירוקות על הידיים. היא שכבה בעיניים עצומות ובידיים פרוסות, מצד אחד ראובן לא רצה להציק לה אבל מצד שני היין עמד להתחמם גם הוא ובכך לאבד מערכו.

הוא שם בשקט את הבקבוק על החומה וקיפץ מעליה, כשרגליו נחתו על הבטון זה עורר את מישדישה שמשום מה הייתה רגועה.

"מה אתה רוצה תינוקי? חשבתי שגירשתי אותך."

"לא אכפת לך שקפצתי מעל לגדר?"

"אינך הראשון שעושה זאת, אני רואה שהבאת לי עוד מתנה, אני מזהירה אותך, אני בשמחה אקרא לחבריי שיערפו את ראשך." היא אמרה זו במרירות, אבל משהו בקולה נשמע כאילו היא רק מחניקה מילים שהיא אכן רצתה לומר, זה מה שעודד את ראובן להמשיך. הוא לקח את היין, כרע על ברכיו לצידה של מישל ביאטריצ'ה והעניק לה את הבקבוק. היא הסתכלה עליו, פתחה את פקק השעם ונגעה בשוליו הרטובים, מישדישה מרחה את הנוזל על שפתיה, מצצה ועיוותה פרצוף כאילו היא שתתה קפה מר. היא שפכה את תכולת הבקבוק על הבטון הלבן באומרה

"המחווה נאה, אך טיפשית כמעט כמו הקודמת, זה מתוק לי מדי, כאילו שאתה מנסה להרעיל אותי בסוכר. עכשיו לך, קפוץ לך כמו ארנבון מעבר לחומה, כי בעוד תשעים שניות אקרא לחבריי ואזעק שבא לכאן גנב ושפצעתי אותו, אחרת למה שיהיה דם פירות על הרצפה?" ראובן רצה לומר לה שהוא מצטער, הוא רצה להתחנן שתיתן לו לשכב לצידה בשמש למשך עוד מספר דקות, אך היא צעקה בפחד, והוא קפץ במהרה מעבר לחומה.

האירוע הזה שימש קריאת השקמה לראובן העייף. הוא חדל מחיזוריו חסרי התועלת אחרי מישל ביאטריצ'ה המופלאה וניהל את חייו כמו שדרשו ממנו תושבי העיירה עם לאה בראשם. החיים של השניים נשזרו זה בזה אחרי שתמה התקופה בה לאה נתנה לאישה להסתובב ביערות למשך שבועות. ברגע שהוא חזר לאסמם הקטן בערב וישב על המיטה היא חיבקה אותו בשמחה ולא שחררה אותו, על אף הדיכאון העז והמריר שהציף את ראובן הלילות נהיו קלים יותר במשאם כשלאה ישבה לידו וסילקה כל מחשבה רעה. לאט ובשקט, לילה אחרי לילה, ראובן פסק מעינויו העצמיים. פעם הוא נהג ללכת בהפסקת הצהריים לכיכר ואכל בעודו מסתכל על דלת העץ של בית הפרחים, אך תוך חודש בלבד המצפן הפנימי שגרם לו להסתכל לעבר הדלת התהפך והוא נתן למזרקה לחסום את מבטו, הוא התרכז בכיכר הלחם ובגוש הגבינה שלאה ארזה לו בבוקר ורק עליהם חשב.

העבודה גם תרמה לשכחה, עם כל הלמת פטיש וכל סיבוב בורג כאילו מת זיכרון. פעם בתוך ראשו של ראובן לבלב פרח, אירוס ארגמן בודד ומכוסה טל. פתאום אחת הטיפות נעלמה, ואחריה עוד אחת, הכפפה הלבנה של מישדישה ואחריה כובעה רחב השוליים. לפני שראובן הספיק להקדיש לכך מחשבה כל עלי כותרתו של האירוס קמלו והפרח הצטמק בלהט השמש כשראובן הרכיב רעפים על גגות. בכל זאת, ראובן היה טיפש, אירוס הוא צמח ששולח גבעולים ושורשים, גם אם הפרח בראשו של ראובן קמל ומת, זה כבר הספיק להכות שורש בלבו ושאב ממנו את הדם, טיפה אחר טיפה, בלי משים. ראובן שכח את בעלת בית הפרחים ובו בזמן העלה אותה בראשו כל לילה בחלומו. הוא היה קם מכוסה בזיעה, זרועה החסונה של לאה מסביבו. גם אם ראובן היה תוהה מי היא האישה שנשקה לו בחלום אזי הוא לא היה זוכר את שמה, כמו באורח קסם, כנראה מפני שמישדישה גם כך אף פעם לא יצאה מחוץ לבית ותמיד שלחה פרחית שתקנה משקאות חריפים ובשר לאורחים.