המחאה החבריתת- מסע שלא נגמר.

יש לי דוד מאוד פעיל בכל המחאה החברתית.
רק מלהביט בדף הפייסבוק שלו אני מרגישה צורך להדגיש.
הנה ה'סיפור':

עוברים על עוד שלט, עוד צעקה, עוד אדם שרצה עולם טוב יותר.
צועקים, אבל לאף אחד לא שומע.
מגיעים, אבל לאף אחד לא מסתכל.
עושים, אבל לאף אחד זה לא אכפת.
מכינים, אבל לאף אחד זה לא חשוב.

אז עכשיו,
כבר עברה שנה.
שנה של מחאות,
שנה של טירוף,
שנה של ריצה לכל עבר,
שנה של חוסר ישע,
וזה פשוט לא נגמר.

כי מי שיכול, עושה.
כי מי שיכול, רוצה.

מדהים אותי כל פעם מחדש איך גם דברים מלפני שנה עדיין תקפים לגבי עכשיו.
שהם לא התשנו.

אבל למה?
מה הטעם בלהמשיך להתעלם?
מה הטעם להמשיך להגיד שהכל בסדר?
מה הטעם כבר לנסות שוב ושוב, כשלמי זה אמור להגיע, לא אכפת.
אז כן ממשלה מגוחחת, כן אכפת לנו.
לא נשתוק בזמן שלוקחים הכל.
לא נשתוק בזמן שמשקרים,
לא נשתוק בזמן שמקורות הפרסום נתונים תחת חסותם של הממשלה המושחטת הזו. והם משנים הכל, כדאי להצדיק ולהוציא טוב את עצמם. כדאי לעבוד על הציבור.

אבל ממשיכים.
כי אנחנו לא נשתוק.
כי אנחנו לא ניתן ששוב ושוב ויקחו מאיתנו.
כי לנו, כבר נמאס.
אז תקשיב טוב, כי לא נפסיק עד שלא נקבל את השוויון.

בסוף,
אנחנו נפרוץ.
ואנחנו נצליח.
ואתם, היושבים גבוהה במשלה?
אתם תצטערו.