מוטציה מדם – פרק 1

פרק 1
מייזל עמד מול המראה בחדר שלו. עדיין לא היה שינוי. אפילו לא פצפון. הוא היה חייב להשתנות מאז, כבר שלושה ימים הוא עומד מול המראה, ושום דבר לא משתנה. הוא לא ישן מאז, ואכל רק שוקולד, דבר די רגיל למייזל. הוא הבט במראה בכעס, תוהה עם כדי להרוס אותה. הוא הביט במראה, כמעט מגיע להחלטה כי עדיין לא הגיע הזמן.
"מייזל!" נשמע הקול הצפצפני של אחותו. מייזל הביט במראה, מופתע. "איפה את?" הוא שאל בקול צרוד. "אני בסלון!" היא ענתה לו, אבל רגע לאחר מכן היא כבר הייתה בחדרו. ילדה בת 10, עם קוקיות בלונדיניות ועור בהיר. וגשר בשיניים. "עופי לי מהחדר." הוא אמר לה, מביט בילדה בכעס. "מה קרה למייזל? עוד בת לא רוצה לצאת איתך?" היא שאלה, בקול הצפצפני נשמע בברור ההד הצוחק על חשבונו של מייזל שבדברים האלו. מייזל הביט בה בכעס, בלי לענות.
"אז מה, מה קרה?" שאלה הילדה, שראוי שנזכיר שקראו לה מיי. "עופי לי מהחדר, מיידן לוסיאן קריסטל דיאנה אנטוליה פרסקו!" הוא צרח, בעוד הוא מזכיר את שמה המלא והמעצבן של מיי. "אמרתי. לך. כבר. קוראים. לי. מיי. לא. מיידן!" היא צרחה, כועסת גם על חיוכו הגדול והחמוץ של מייזל. "אתה רוצה שגם אני אנקוב בשמך המלא?" היא שאלה, מביטה בו. "עכשיו, אמא קוראת לך." היא אמרה, מביטה במייזל בכעס, חצי צוחקת. בעוד היא אומרת זאת, נשמע קולה הנוקב של אמם, שהיה דומה באופן מפליא לקולה של מיי כאשר היא הייתה כועסת. "איתן מייזל פרסקו!" היא אמרה, למרות שמילותיה נשמעו יותר כמו צעקה. מייזל הביט במיי, שהביטה בו במבוכה. "היא לא קראה לך בשם המלא!" היא אמרה, חצי בכעס. מייזל חייך, למרות הכול, מיי לא תמיד הייתה נוראית. "אבל אני כן!" היא צעקה "איתן מייזל סיי-" היא התחילה, בעוד מייזל יוצא מהחדר וטורק את הדלת בשביל לא לשמוע את קולה הצפצפני והמציק של מיי.
"כן אמא?" הגיע מייזל לסלון, בעוד הוא ממלמל את הדברים. "למה לא באת כשמיידן לוסיאן קריסטל קראה לך?" מייזל מלמל משהו מתחת לאפו, כנראה לא משהו רציני מדי, מכיוון שאמו לא צרחה עליו. "למה אתה לה עונה?" שאלה ספק נזפה בו .
~~~~~~
"אה, לא באתי בגלל שרבתי עם מיידן, שוב." אמרתי לאמי. אמו, שראוי לציין שמה היה קלאריס, הביטה בו בכעס. השיער הג'ינג'י שלה היה מזודר בתסרוקת מבולגנת עם ראשה. "אולי פעם אחת תפסיקו לריב? אבל נראה לי שירשתם את זה ממני. כל הזמן רבתי עם אבא שלכם. אבל, קראתי לך בגלל שראיתי מה אתה רוצה לעשות, וזה בכלל לא חכם. תפסיק מיד עם הכישופים הנוראיים שלך, הדברים המגעילים שאתה עושה במחסן, מובן לך איתן מייזל סיימון פלואנס ג'יילי כריסטיאן לונלי איידן קלייב ג'ודון פרסקו השני!" היא סיימה את המשפט בשם הארוך והמסורבל שלי, בעוד קולה עולה לכמעט צעקה, דבר שבדרך כלל הורס את עור התוף של אנשים רגילים, אבל אני מעולם לא הייתי רגיל. "אבל אומר לי שאתם לא ההורים האמיתיים שלי, נכון אמא?" שאלתי, מביט בה בעיניים בורקות, צוחקות על חשבונה. "ושבנוסף לזה, השם שלי זה לא איתן מייזל ועוד הרבה שמות פרסקו השני, אלה מייזל לונלי פירוצ'י." כל חלק משמי הדגשתי, מביט בצחוק בהבעת החלחלה שהופיעה על פניה של אמי. "נו, אמא, יש לך משהו להגיד על זה, למה את לא עונה?" אמרתי בחיקוי מדויק של קולה החזק ומעצבן. למעשה, הרגשתי בשינוי שפקד אותי, והרגשתי חזק יותר מאי פעם. התחשק לי לצחוק, לצחוק הרבה מאוד, עד שאמי תבין שכבר אין דרך חזרה, אני כבר מזמן לא איתן מייזל סיימון פלואנס ג'יילי כריסטיאן לונלי איידן קלייב ג'ודון פרסקו השני, וכבר לא בנה קטן, ושמעולם לא אהיה בן 15, מעולם לא אזכה לקבל את תעודות הבגרות שלי, ומעולם לא אהיה שוב האני הישן.
עכשיו אני מייזל לונלי פירוצ'י, מייזל הגדול.