כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -23-

פרק -23-

למחרת בבוקר התעוררה מיכל לקול צלצול הפלאפון שלה.
"הלו," אמרה מיכל בעייפות.
"הי, יפה שלי, הערתי אותך?" שמעה מיכל את קולו של גלעד.
מיכל הזדקפה במקומה ואמרה במהירות, "מה פתאום אני.. איך ידעת?"
היא שמעה את גלעד צוחק ואומר, "אני אוהב את הקול שלך בבוקר, חושני וסקסקי."
מיכל חייכה במבוכה ושאלה, "קרה משהו?"
"הפעם כן," אמר ולפתע נשמע רציני. "מיכל, היום שממנו חששת ופחד שיקרה קורה היום."
מיכל שישבה על המיטה, קפואה הבחינה שהיא לא נושמת.
"זה, משהו שעשיתי, גלעד אני לא.."
"מיכל, אני לא מתכוון לזרוק אותך," אמר גלעד. מיכל נשפה בהקלה ואמרה, "ממש הפחדת אותי."
"מיכל, אני לעולם לא אזרוק אותך. אני מפחד שאת תעשי לי את זה. בקיצור רציתי להגיד לך שההורים שלי ביקשו ממני להזמין לארוחת ערב היום בערב את הבחורה שאני לא מפסיק לחפור עליה."
"אתה מדבר עלי?" שאלה מיכל בהפתעה.
"את נשמעת מופתעת, אני מקווה דבר חיובי."
"לא..זה, אני… אני לא יודעת מה לומר, זה הדבר הכי מתוק שמשהו אי פעם עשה למעני."
"אמרתי לך, מיכל. אני אוהב אותך."
מיכל לא ענתה ושאלה כעבור רגע, "אז מתי אני צריכים לפגוש אותם?"
"חשבתי על מחר בערב, מתאים לך?"
"וואו..כל כך מהר? אה.. אוקי, נראה לי שזה יהיה בסדר, אוקי."
"מעולה, אז אני אבוא לאסוף אותך מחר בשמונה?"
"אוקי," אמרה מיכל וצעדה לעבר הכיור כדי ליטול ידיים.
"טוב, נתראה מחר, אוהב אותך. אני בא לאסוף אותך עוד עשרים דקות לבית ספר, תהיי מוכנה." והוא ניתק.
"אז מי רצה אותך כל כך מוקדם בבוקר?" שמעה את אימה לידה. מיכל קפצה בבהלה ואמרה, "הפחדת אותי. מה הקטע שלכם אנשים, להפחיד אותי?!"
רונית הסתכלה על ביתה ושאלה, "אז מי היה בטלפון?"
"גלעד, הוא הזמין אותי לפגוש את המשפחה שלו." אמרה מיכל בחיוך קטן.
רונית הרימה גבה ושאלה, "רגע, אתם עומדים להתחתן?"
"אימא!"
"מה, אני שואלת, בדרך כלל כשמארגנים פגישה בין שתי הצדדים זה כדי לסכם עניני חתונה, אני צריכה כבר להכין הזמנות לחתונה?" שאלה אימה וזיק שובב בעיניה.
"מאד מצחיק, אימא! גם ככה אני לחוצה, כי אין לי מושג מה ללבוש ואני מפחדת שאני אעשה רושם מוטעה ועכשיו את באה לדבר איתי על חתונה?" שאלה מיכל בזעף.
"אוי, נו מיכל, אני רק התבדחתי, אל תיקחי אותי כל כך קשה. חוץ מזה אין שום סיכוי שתעשי פדיחות לעצמך, את מדהימה. פשוט תהיי מדהימה ומושלמת כמו שאת והכל יהיה בסדר."
מיכל מיהרה לחבק את אימה ואמרה, "הוא באמת נחמד, והוא באמת אוהב אותי, אימא."
"ואיך לא?!" וחיבקה את ביתה.
במשך כמה קגעים הם עמדו בתוך הבועה הקטנה של אימא ובת רגע עד שלפתע מיכל אמרה, "שיט, אני מאחרת וגלעד אמר לי שהוא יאסוף אותי."
"הוא בא לכאן?" שאלה רונית מופתעת.
"כן, אני רצה להתארגן, אימא תכיני לי סנדוויץ'." אמרה מיכל ורצה לחדרה להתארגן.
"אז מתי את צריכה לפגוש את ההורים שלו?" שמעה את אימה צועקת מהמטבח.
"מחר."
הייתה שתיקה עד שלבסוף ראתה את אימא בפתח החדר, "מחר?"
"כן, אני יודעת שזו בהתראה קצרה והכל אבל—"
"אבל, מיכל, מחר החתונה של חברה קרובה שלי והבטחת לי שתשמרי על הילדים."
"נכון, אבל.." היא ראתה את מבטה של אימה ואמרה, "אני מבטיחה, אני אשיג מישהו שישמור על הילדים."
כעבור עשר דקות נשמע צלצול פעמון הדלת.
"אני פותחת," אמרה מיכל ורצה לדלת.
בחוץ עמד גלעד, מחייך. הוא היה לבוש בחולצת טריקו לבנה שהבליטה את הקוביות בבטנו ואת שרירי זרועותיו, מכנסי ג'ינס צמודות ונעלי ספורט שחורות.
"הי," אמר בחיוך. "מוכנה?"
"כן, תן לי רק לקחת את התיק שלי, אתה מוזמן להיכנס." אמרה ופתחה את הדלת.
גלעד נכנס פנימה והסתכל סביבו. הבית היה פשוט אך מסודר.
"הי, אני רונית, אימא של מיכל," פנתה לעברו אישה בסביבות הארבעים לחיו. גלעד יכול היה לראות את הדמיון בינה לביתה.
הוא חייך ואמר, "גלעד."
"אז אתה גלעד המדובר?" שאלה בחיוך.
"אימא," אמרה מיכל. "בוא נלך לפני שהיא תספיק להביך אותי יותר."
"היה נחמד להכיר אותך, רונית."
"גם אותך."

"מתי?" שאלו רבקי ואשלי ביחד.
הן ישבו על הספסל בחצר בית ספר בהפסקה כשמיכל סיפרה להן את החדשות.
"אני יודעת שזו בהתראה כל כך קצרה, אבל הוא היה נשמע כל כך חמוד ולא יכולתי להגיד לא. וחוץ מזה אני לא יכולה לתת להם לחשוב שאני דיווה."
"אחותי את דיווה בלי שום קשר," אמרה רבקי בחיוך משועשע.
מיכל חבטה בה קלות ואמרה, "אני לא דיווה!"
"טוב, עזבו עכשיו פרטים," אמרה אשלי ברצינות. "אחותי, את חייבת להראות מושלמת. חבל שלא ידעתי קודם. טוב, חייבים למצוא לך את הבגד המושלם, אז נבוא אליי ונבחר לך בגד."
"למה אי אפשר לקחת בבגד ממה שיש לי?" שאלה מיכל בהפתעה.
אשלי העיפה מבט בבגדיה של מיכל והסתכלה עליה במבט של, "את צוחקת עלי, נכון?!"
"ויש לי גם סט שלם של איפור, כך שבסוף הערב את תראי פשוט מדהים והוא לא יהיה יכול להפסיק להסתכל עלייך."
"לא, בבקשה," אמרה מיכל בבהלה. "זה מה שחסר לי."
"הי, אבל תבואו אלי הביתה לעצב את מיכל," אמרה רבקי.
אשלי פתחה את פיה למחות ורבקי המשיכה, "הי, זה ממש הוגן, את תאפרי ותלבישי אותה, לפחות מגיע לי שתעשי את זה אצלי בבית."
אשלי נשפה בכעס ואמרה, "אוקי, בסדר." אשלי הסתכלה עליהן."אז ניפגש מחר אצל רבקי בשעה שש ונארגן אותך,"
"למה בשעה שש, הפגישה בשעה שמונה."
אשלי הסתכלה עליה, בייאוש ואמרה, "מיכלי, את חושבת שלהתלבש לוקח חמש דקות?"
"אני מניחה?" שאלה והסתכלה על רבקי שהנהנה בראשה לאות לא.
"טוב, בואו נתעלם מהבורות של מיכלי באופנה ונקבע שאנחנו נפגשות אצל רבקי בשעה שש, אז מיכל." פנתה אשלי למיכל. "אל תאחרי."
מיכל הנהנה בראשה ובאותו הרגע נשמע הצלצול לחזור לכיתות.

"טוב, הקדמתי," אמרה מיכל כשנכנסה לביתה של רבקי. היא הסתכלה על שעון ידה, השעה הייתה חמש וחצי.
"זה בסדר, השטן..סליחה אשלי עוד לא הגיעה," אמרה רבקי כשסגרה את הדלת מאחוריה.
מיכל הסתכלה על רבקי בהרמת גבה והאחרונה מהירה להסביר. "היא לא מפסיקה לשגע אותי, מהרגע שהגעתי הביתה היא לא מפסיקה לצלצל לשאול מה להביא, בסוף אחרי שיחה מתישה היא אמרה שכבר תביא הכל ונבחר."
מיכל צחקה ושאלה כעבור רגע, "חן נמצא?"
"כן, הוא למעלה בחדר שלו."
"אוקי, תודה," אמרה מיכל ועלתה למעלה לחדרו של חן. החדר הייתה סגורה, היא דפקה וכעבור רגע שמעה את קל חן קורא.
היא פתחה את הדלת. על הכיסא מול השולחן ישב חן מול ערימה של ספרים ומחברות.
"הי," אמרה בחיוך.
הוא הסתובב וחייך. "הי, מקורה?"
"בסדר, אני בסדר, מאיתך, מה אתה עושה?"
"קדימה מיכל, מה את צריכה?"
"אתה מכיר אותי ממש טוב, הא?" אמרה בחיוך והתיישבה על המיטה מולו. "לא איכפת לך?" והצביעה על המיטה.
הוא הנהן בראשו ושאל, "מה את צריכה?"
"אז ככה, היום אני יוצאת.." היא בלעה את רוקה. "ל..לטייל ואני צריכה שתשמור על האחים שלי בערב, כי ההורים שלי יוצאים ואין לי מישהו אחר ו—"
"בסדר," קטע את שטף דיבורה המהיר.
מיכל הסתכלה על חן בהפתעה ושאלה בחיוך. "באמת?"
"כן, זה בסדר."
מיכל קמה מהמיטה ובלי לחשוב חיבקה את חן. "תודה תודה, אני אוהבת אותך!"
היא הרגישה את גופו של חן מתקשח ומהירה להתרחק. "אני.. אני לא.. אני התכוונתי.."
חן הסתכל על מיכל ואמר, "אני יודע למה התכוונת, זה בסדר."
במשך כמה שניות שררה שתיקה מביכה עד ששמעה את קולה של אשלי מחוץ לחדר, "נו, איפה מיכל?!"
"אני חייבת ללכת, תודה."
הוא הנהן בראשו והיא שאלה, "אתה יודע איפה אני גרה, נכון?" כשהנהן בראשו פעם שנייה אמרה מיכל, "אז שוב, תודה." והיא עזבה את החדר, צועדת לתוך חדר השינה של רבקי."
בפנים התווכחו רבקי ואשלי בלהט.
"השמלה הזאת מדהימה, היא מתאימה לבילוי בערב, יש בה נגיעות אדומות כך שהיא לא משעממת ועם נעלי עקב שחורות זה יהיה פשוט פצצה!" אמרה רבקי בעקשנות.
"אני אומרת לך השמלה הזאת מושלמת, היא אביבית והיא נוחה שלא להגיד כמה היא יפה וביחד עם נעלי שפיץ נמוכים בצבע לבן זה יהיה מושלם," אמרה אשלי בניצחון.
"על מה אתן מדברות?" שאלה מיכל.
אשלי ורבקי הסתכלו עליה ואשלי מהירה להגיד, "בואי ניתן למיכל לבחור, אחרי הכל זה ערב היציאה שלך. איזה שמלה תעדיפי ללבוש, השמלה הזאת," אמרה אשלי והרימה שמלת פסים, החסרת שרוולים עם פתח רחב באזור הצוואר בגווני השחור, האדום והכתום הבהירים.
"או שתעדיפי את השמלה הזה," אמרה רבקי והרימה שמלה פרחונית בצבע שחור עם נגיעות אדום.
מיכל הסתכלה על שתי השמלות ולבסוף אמרה, "אני חושבת שאני אלך על השמלה שאשלי מחזיקה."
אשלי חייכה באושר ואמרה, "טוב, בואי נדאג לאיפור." ופתחה מזוודה ענקית.
"עכשיו, שבי ובואי ניתן לקסם לקרות," אמרה רבקי בחיוך.
כעבור שעתיים מיכל עמדה מול המראה, מוכנה ליציאה.
"וואו, את נראית כמו נסיכה," אמרה אשלי באושר ומחתה דמעה שוררת מעינה.
"תודה לכן," אמרה מיכל ומיהרה לחבק את חברותיה.
"אוקי, בואי נרד למטה ונצלם כמה תמונות," אמרה רבקי.
אשלי הנהנה והיא ורבקי יצאו מהחדר משאירות את מיכל לבדה. היא עמדה מול המראה ובחנה את דמותה.
השמלה עמדה בצורה מושלמת על גופה, נצמדת לגל המקומות הנכונים בגופה. נעלי העקב הלבנות היו בדיוק בגובה הנכון כדי לגרום לה להראות גבוהה יותר והאיפור, איפור מושלם ועדין שהבליט את עצמות לחיה ולהבליט את שפתיה הבינונית להראות עבות יותר.
מיכל לקחה נשימה עמוקה ויצאה מהחדר, היא ירדה במדרגות, עושה פוזות למצלמה.
"איפה חן?" שאלה מיכל לאחר סדרת תצלומים.
"עזב לפני רבע שעה." ענתה רבקי ועשתה פוזה למצלמה שהחזיקה אשלי.
פעמון הדלת צלצל ומיכל אמרה, "זה בשבילי, תאחלו לי בהצלחה."
"את לא צריכה את זה, את נראית מושלמת והכל יהיה מושלם," אמרה אשלי בחיוך.
מיכל פתחה את הדלת, בפתח עמד גלעד.
"וואו," אמר כשראה אותה.
"אתה חושב?" שאלה והעבירה יד בעצבנות כדי להחליק את השמלה.
"את נראית מדהים, שנלך?" שאל והושיט את ידו.
היא לקחה את ידו, נופפה לחברותיה וצעדה איתו למכונית.

חן החנה את המכונית ליד ביתה של מיכל ויצא מהמכונית. הוא דפק על דלת הבית וכעבור רגע פתחה לו רונית את הדלת. היא הייתה לבושה בשמלה מהודרת.
"חן, תודה שהסכמת לעשות בייביסיטר בהתראה קצרה כל כך,"
"זה בסדר, אין לי בעיה, אם אני יכול ללמוד בבית אז אני יכול ללמוד גם כאן, לא?"
רונית חייכה ופתחה את הדלת. חן נכנס לבית והיא המשיכה, "אוקי, יש לך במטבח כל מה שאתה ציך, יש עוגיות שמיכל אפתה אתמול אם בא לךף מאד טעימות."
"אני בטוחה," מלמל בשקט.
רונית המשיכה לא שומעת את דבריו. "יש לנו את המחשבים. אחד בחדר של מיכל והשני בחדר עבודה של בעלי, עומר. המחשב בחדר של מיכל לטעמי עובד יותר טוב, רק שתדע אם תצטרך."
"עוד משהו?" שאלה והסתכלה סביבה. "כמובן, הילדים." כשנזכרה. "הם ישנים בחדר שצמוד לחדר של מיכל. כעיקרון, הם לא אמורים להתעורר אבל אם כן, אז בהתחלה תן להם להירגע ולהירדם לבד, אם זה לא עוזר, אז תיתן להם לראות איזה סרט שיש במחשב שלהם."
"אין בעיות."
"רונית, את מוכנה?" יצא מהחדר עומר, הוא היה לבוש בחליפה ומכנסיים שחורות וחולצה לבנה מכופתרת.
"כן, אם יש איזה בעיה, אל תהסס להתקשר," אמרה רונית כשעזבו את הבית. "ואם מיכל תגיע לפנינו אז תגיד לה שהכסף נמצא בחדר שלי."
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. תיהנו," אמר וסגר את הדלת מאחוריהם.
הוא הסתובב בבית ולבסוף צעד לחדרה של מיכל. הוא הדליק את האור והסתכל על החדר המסודר.
על המיטה שהייתה מוצעת, הקירות שהיו מכוסים בתמונות עם חברות ועם פוסטרים של להקות בנים ושחקנים.
הוא הסתכל על התמונה שעמדה על השידה. תמונה שלה כשהייתה קטנה. לבסוף התיישב על הכיסא מול המחשב והסתכל על תרגילים נוספים לקראת הבגרות במתמטיקה. לאחר מכן קם מהכיסא והסתובב לצאת שהפיל את ערימת הדפים שעמדה בצד. הוא מיהר להתכופף להחזיר למקום כשהבחין שאלו ציורים שמיכל ציירה.
הוא מיהר להרים את הדפים וצעד איתם למטבח לעיין בהם.

בשעה מאוחרת מיכל וגלעד כבר היו בחזרה לביתה של מיכל. גלעד עצר את המכונית ליד ביתה של מיכל ואמר, "אני חושב שזה הלך די טוב."
"אתה חושב?" שאלה מיכל בביישנות.
"הכל היה מושלם, את נראית מדהים וההורים שלי ממש התאהבו בך."
מיכל צחקקה במבוכה ואמרה, "טוב, לילה טוב." והתכוונה לפתוח את הדלת שגלעד אחז בזרועה.
מיכל הסתובבה וגלעד התקרב לעברה ונשק ללחיה. "לילה טוב,"
היא חייכה ויצאה מהמכונית צועדת לעבר ביתה. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה, מורידה את הנעליים.
האור במטבח היה דלוק והיא צעדה פנימה. "הי, אימא."
"הי, מיכל," שמעה את קולו של חן.
היא קפצה בבהלה ואמרה, "אתה. חייב. להפסיק עם זה!"
הוא חייך ובחן אותה, "את נראית יפה, איך היה בדייט?"
מיכל לא ניסתה אפילו להתווכח ושאלה, "איך ידעת."
"אם את נראית ככה, אז אין שום סיכוי שיצאת לטייל. חוץ מזה שמעתי אתכן בחדר צועקות."
מיכל חייכה ושאלה, "אז מה עשית?"
"הסתכלתי על תמונות שציירת, את ממש מוכשרת."
מיכל התקרבה לעבר השולחן והבחינה בציורים שלה פזורים. "איכס, אלו תמונות ממש ישנות וממש מכערות, יש לי יותר יפות!"
"הן משגעות, במיוחד הציור הזה," אמר והרים ציור. מיכל הסמיקה במבוכה, זו היה ציור של חן.
"הייתי משועממת ו…"
"את מציירת ממש טוב כשאת משועממת," אמר וחיוך ציני פרוש על פניו. הוא המשיך להסתכל על הציורים ומיכל ניצלה את ההזדמנות לבחון אותו. הוא הרים את מבטו ושאל בחיוך, "מה?"
"שום דבר," אמרה במהירות.
"למה את בוהה בי?" שאל וקם ממושבו.
"אני לא בוהה בך," שיקרה. היא בחנה אותו כי לפתע הבינה כמה קרוב הוא נמצא לידה אך כמה רחוק הוא ממנה.
כשהייתה בביתו הגדול של גלעד וישבה לארוחה עם הוריו הרגישה זרה, לא שייכת. הוריו של גלעד, למרות שהיו נחמדים וסימפטיים הרגישה מיכל את המרחק בינה לבינם, כאילו היא לא באמת מתאימה לבן שלהם ולמרות שגלעד אמר לה שהיא סתם אומרת והוריו אהבו אותה, היא לא הרגישה כאילו הוא כנה איתה.
וחן, שעמד מולה, לבוש בבגדים הפשוטים, מחייך את החיוך הממיס שלו. ולפתע היא כל כך רצתה אותו, היא רצתה לשכוח מהכל ולאחוז בו, לחבק אותו, ולהרגיש את גופו נצמד אליה. אבל זה לא היה בסדר, זה לא היה נכון ועדיין זה הרגיש לה הכי נכון בעולם.
הוא התקרב לעברה ודחף אותה בעדינות לקיר. מיכל הסתכלה עליו בעיניים רעבות.
"איך היה לך?" שאל בשקט.
היא לא ענתה, היא לא הייתה מסוגלת, הוא היה כל כך קרוב. לבסוף גמגמה, "היה נחמד מאד."
"ואיך גלעד היה?"
עיניהם נפגשו, מיכל הרגישה איך הוא מתקרב לעברה. היא אחזה בחולצתו ומשכה אותו צמוד אליה. שפתיהם נפגשו, הם היו כל כך קרובים לנשיקה, שלפתע דלת הבית נפתחה והוריה של מיכל נכנסו פנימה.
מיכל מיהרה להדוף את חן אחורה ולצאת להוריה שפטפטו בנחת.
"הי," אמרה, מנסה להסתיר את סערת הרגשות שהתחולל בתוכה.
"חן כבר הלך, שילמת לו?" שאלה רונית.
"אני כאן," אמר חן שיצא מהמטבח. "מיכל הגיע לפני שתי דקות. זה בסדר, את לא צריכה לשלם לי," אמר. "לילה טוב, לכם." ועזב את הבית.
"מה פתאום, מיכל, רוצי תני לו את המאה שקלים." אמרה רונית והוציאה מתיקה שטר של מאה.
מיכל יצאה אחרי חן ורצה אליו כשראתה אותו ליד המכונית.
"חן," קראה.
הוא הסתובב והיא הושיטה את השטר. הוא הסתכל על מיכל ואמר, "תפני את יום שלישי, אנחנו הולכים לבקר קרובים שלי."
מיכל הסתכלה על חן מבולבלת. הוא התקרב אליה ואמר בשקט, "אל תשכחי, שלישי." הוא נכנס למכונית ונסע משם.