עפר

אז הלכתי וקברתי אותו.
בהתחלה חשבתי על לזרוק אותו לים אבל שיערתי שהוא סתם יצוף חזרה בשלב מסוים ואז יהייה באלגן.
אז הלכתי והשקעתי, שכרתי אוטו ליומיים, קניתי את חפירה (במזומן כמובן כי אני פרנואיד ולא יודע אם המשטרה בודקת דברים כאלה) ונסעתי. תיכננתי את הנסיעה ככה שאגיע בלילה, שאפילו אני לא אדע בדיוק איפה קברתי אותו.
יצאתי חדור מטרה לקראת ערב והכל הלך חלק, כל הרמזורים היו ירוקים והמוזיקה ברדיו הייתה מדויקת מאין כמוה. ההוא שבבאגז' היה שקט מהרגיל (אם דבר כזה אפשרי בכלל) ונסעתי.
נסעתי ונסעתי ואז נסעתי עוד קצת, מידי פעם עצרתי בצד לקפה וסיגריה והרגשתי שהכל תחת שליטה והנה סוף סוף אני עושה את זה ונפטר מזה אחת ולתמיד.
שהגעתי לכביש הערבה כבר היה חושך מוחלט והחלטתי לא להסתכל בשלטים שחלילה אני לא אדע איפה אני נמצא ומה אני עושה.
אחרי נסיעה של זמן מה ללא פניות ועיקולים לקחתי בחדות ימינה לתוך המדבר, כיביתי אורות ונסעתי, נסעתי ישר ושברתי שמאלה ואז שוב ימינה ואז זיג זג לפה וזיג זג לשם העיקר לאבד את עצמי שלא אדע איפה קברתי את הבן זונה.
עצרתי באמצע שום מקום והשתדלתי שלא להסתכל סביב, הוצאתי את האת חפירה והתחלתי לחפור, חפרתי כמו אחוז דיבוק, לא מיהרתי בכלל אבל גם לא עצרתי לרגע. לא הפסקתי עד שעמדתי בבור שכמעט עמדתי בו כולי במלא גובהי, לרגע חשבתי שאולי בשביל זה באתי אבל השתדלתי לנער את המחשבה הזאת לפני שתמצא לה פינה נעימה בראשי.
הוצאתי אותו מהבגאז' וזרקתי אותו פנימה מבלי אפילו לתת בו עוד חצי מבט והתחלתי לכסות אותו בעפר, עפר יזע ודמעות.
פשוט בכיתי במשך שעה שלמה בזמן שאני מטפטף זיעה על הקבר הטרי, לא בכי תמרורים אבל בכי בלתי פוסק, עוד דמעה ועוד דמעה ועוד דמעה וככה קברתי אותו, בעפר יזע ודמעות..
עד שסיימתי, הרגשתי כל כך מיובש מרוקן ותשוש שלרגע התעלפתי והזיתי עצמי בחוף לבן עם לשון יבשה קטנה אך מלאת צמחייה בקצהו,
שוכב שליו על החוף, ערום לגמרי מבלי חצי מחשבה שמפלחת או אפילו מלטפת את ליבי, פועם כמו הים עצמו, פנימממה החוצצצצה פניממממה החוצצצצה, וזהו, ללא מילים, ללא ידיעה, ללא כלום, רק אני החוף האויר והים.