לילות חסרי שינה

וכבר ימים אני לא יכולה לישון,
אבל אני פשוט משכנעת את עצמי שזה הקטע הרגיל,
המוח המטומטם שלי פשוט דופק אותי שוב כסוג של מתנת סוף שנה מוקדמת.
אני אומרת לעצמי שוב ושוב שזה מה שזה כי אני לא רוצה להודות באמת.
כי להודות באמת יכריח אותי להודות שיש לי לב, יותר מזה זה יכריח אותי להודות שנתתי לו להיכנס אליו.
ואני שוכבת כבר כמה לילות ותוהה איך השעות הקטנות לוקחות ממני את היכולת להעמיד פנים שלא אכפת לי ממנו.
כי את האמת, במהלך היום אני יכולה להעמיד פנים בקלות שלראות אותו לא כואב,
אני יכולה לעבור ממש מולו, ואפילו הוא יהיה בטוח שפשוט לא שמתי לב אליו
כשהמשכתי ללכת בלי לשלוח לו מבט,
אבל בלילה זה קשה יותר,
כי כל מה שאני יכולה לעשות זה לבהות בתמונות שלנו ולתהות איך הגענו לפה.
ואני חייבת להודות שנראיתי שמחה איתו
ושהדרך בה הוא הסתכל עליי בתמונות ההן גורמת לי אפילו עכשיו לחולשה בברכיים
ולעזאזל איך אני מחזירה את השעון אחורה ומתקנת הכל?
והייתי בטוחה שדווקא הוא היה החלטה טובה,
הוא היה שונה כל-כך מכל שאר האידיוטים שיצאתי איתם.
אז אני מניחה שבסופו של היום ההארה המתבקשת היא שאני הבעיה,
בגלל שאני המכנה המשותף שיש לכולם, אני הדבר היחיד שמחבר ביניהם.
כנראה שאני הדפוקה פה.