הסוף שלנו
זה קשה מכשחשבתי, הרצון המטורף לשלוח הודעה. ההבנה שאני יצאתי הרעה, אבל רעים לא אמורים לבכות, הם רק רוצים סוף שמח, אבל בסוף הזה שלנו, אין גיבור ונסיכה. רפונזל נשארה על המגדל לבדה. כי לא רצתה עזרה. אני לא רוצה עזרה מאחרים, רק ממך, רוצה שתבוא להציל אותי ואחר כך לא נזרום למיטה. לנו לא יהיה ברייק אפ סקס, ואחריך אני לא אהיה שיכורה. צריך להמשיך את השאר אבל איך אפשר? כאשר אני כבר לא יודעת מה זאת אהבה. זורקת עשרה חודשים על הריצפה, שונאת את עצמי על זה, אבל אתה היית שונא אותי יותר אם הייתי ממשיכה. אם הייתי אומרת תשובה לא מספקת, בלי הסברים, לא אגיד לך למה אני שוב בוכה. למה לא בא לי להיפגש כשאתה חוזר מהצבא, אבל ברגע שהולך אתה חושב שאני לא שלווה. אני מעריכה את המאמץ שעשית ואת הבן אדם שאתה, שיפרת אותי מקצה לקצה, גרמת לי להיות הגרסה הטובה של עצמי, ללא ספק. אבל זה הזמן שאותנו צריך לפרק, כי השוני ניצח, הוא חזק מאיתנו. לא מסתדרים יותר, כמו זוג בלוי, כמו זוג נשוי ולא במובן הטוב של המילה. כל שיחה בטלפון היא עול בשבילך וכל פעם שאנחנו במיטה אני לא באמת רוצה אבל שותקת… אז איך תדע? איך תדע שמשתגעת? שהבכי פורץ כי אי אפשר להעלים אותנו בשניה. ואני אוהבת אותך, כמו החבר הכי טוב, כמו אח קרוב, ואתה משתוקק אלי כמו צמח לשמש, כמו העולם לכסף, כמו ילד בן 14 לסקס, כמו בחורה לאוכל, כמו מכור להימורים. והידיעה גורמת את הסבל, למדנו על זה בתיאטרון. אז.. מי הגיבור הטרגי בסיפור? לא מעלה לסטורי תמונות פיקטיביות של אושר אבל עוקבת אחרי שלך, אני לא מזוייפת אתה יודע, שונאת לשקר אבל בכל זאת כנראה ששיקרתי לך הרבה זמן אם רק עכשיו, אתה זה שהוצאת ממני את הסוד, את הוידוי, ואז את המכאוב.
זה קשה מכשחשבתי, לומדת בדמעות לחיות בלעדייך, אבל הוקל לי קצת, כן. אני הרעה בסיפור.
תגובות (0)