שהייה בארון

איך אני פורקת את התקופה שעוברת עליי?
איך אני משלימה עם עצמי?
איך הם יגיבו..?
זה התחיל הרגע שנולדתי אני מניחה.
תמיד הייתי כזאת, אף פעם לא הודיתי.
תמיד ידעתי איך לדבר עם בנים, תמיד.
תמיד כל מי שהנחתי עליו את האצבע רצה אותי חזרה.
לא הייתי נמשכת לכל גבר, תמיד לעדינים, למראי הרגשות, לעמוקים.
אז היה לי אחד כזה, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד כמה.
עד שהגעתי ל״אחד״ שבו רציתי להפסיק לספור.
זה היה מדהים, זוגיות מדהימה.
אהבתי אותו מכל הפאקינג לב הרחב שלי, והוא..?
הוא אהב אותי פי שתיים.
אבל משהו היה חסר שם.
משהו לא הסתדר לי, אבל למה לעזאזל?
יש לי הכל!
גבר מושלם, אוהב, דואג, בדיוק מה שתמיד חיפשתי.
הוא שלי, אבל אני, אני לא שלו.
אני שם.
תמיד הייתי שם.
אף פעם לא הודיתי.
אז חתכתי את זה.
חתכתי את הסיכוי לחיים מושלמים עם הבן אדם המושלם, הראשונה מהחבורה שכנראה תתחתן, הראשונה שתהיה אמא כי היא מצאה את הגבר המושלם.
חתכתי את זה.
המצאתי לו כמה תירוצים שהיו נשמעים לי פיירים מספיק כדי לחתוך שלוש שנים.
האמת, את אותם התירוצים הפיירים מרחתי גם על עצמי.
״אני ילדה, יש לי כל כך הרבה חוויות לחוות, חבר רציני ראשון זה אף פעם לא לחתונה.״
אז אחרי שדבקתי בתירוץ, ואחרי שבאמת האמנתי בו, ניסיתי לחיות אותו, להתנסות קצת בעולם החיצוני שקיים.
אז הייתי עם עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
עשיתי סמים, הייתי במסיבות, צחקתי, בכיתי.
ושוב, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחת.
סטופ!
שמתם לב?
אמרתי עוד אחת.
שברתי את המחסום שתמיד פחדתי לשבור.
הזזתי את התירוץ ובדקתי באמת שלי.
הייתי עם בחורה.
תמיד חשדתי בעצמי, תמיד הייתי סוג של ״טום-בוי״.
תמיד אמרתי שלא אנסה כי ברגע שאנסה אתמכר ואין דרך חזרה.
אז על הזין שלי, אה רגע. אין לי, אני בחורה, איך אני אספר את זה? ולמי ?
אז מצאתי את עצמי מתאהבת בבחורה.
מצאתי את עצמי חושבת איך יוצאים מהארון.
איך זה קורה לי?
למה שברתי את המחסום?
אני מכירה את עצמי כל כך טוב, ידעתי שזה יקרה.
ידעתי שאני אפול.
אבל אולי זאת בכלל לא נפילה.
מה, כל החיים אחיה בשקר?
אשקר לגבר שיאהב אותי?
אשקר לילדים שאביא בעצמי?
אבל איך אביא?
ואיזה חיים נורמאליים יהיו לי?
ואיך ההורים יגיבו?
והחברות?
ובכלל, איך אני אגיב ברגע שאודה באמת שלי מול עצמי?