סיפור דמיוני על ההורים שלי

בילדותי הרכה יותר, הובהר לי בכל זמן בו פקפקתי באמינות דברי הוריי, שצדקתה של אמי מוחלטת ובלתי מעורערת. אם אירועים אלו אכן קרו סביר שהיו נדירים, מפני שגם בבגרותי איני נוטה להעמיד אירועים במבחן ולא פעם מוצאת עצמי מתבוססת באכזבתי ובטיפשותי.
שאלות ששאלתי זכו תמיד לתשובה, כיום יש באפשרותי את המידע המספק להבין שחלקן זכו לתשובה מומצאת, אבל כדי שאמשיך לחשוב על אמי כפלאית ורבה בתבונה היא המשיכה לשחק במשחק עלוב זה וסביר להניח שעושה זאת עד היום. זכורות לי שיחות בחדרים מנומנמים שתוכנן לא עלה על שאלה-תשובה בלבד. ותשובות היו אינספור, יותר משאלות, והתפעלותי הייתה רבה.
אפילו אבי השלים עם עובדה זו. לא מתוך אהבה עיוורת מהסוג שנכתבים עליה שירים רומנטיים (להם, בגאוותה, אמי בזה) אלא מתוך התשישות שבעימותים חסרי תוחלת, מחשבה מאומצת מדי והייסורים שנגרמו כתוצאה מהשילוב הקטלני בין השניים. אותן סיבות בהן חשקה אמי באבי מלכתחילה.
ימים ארוכים עברו בלי שדיבר מנסה לשמור על טיפשותו וחוסר יעילותו עמוק בבטנו, אך הן בחוצפתן גאו למורת כל הנסיונות להשקיטן והציפו אותו מבפנים עד שמת מבושה. המחסור באדם שפעם היה אבי, אשר שקע בנמנום ארוך מדי במעיינות המים העצלים והריקים מתוכן הורגש רק בקושי ונמנעתי מלהזכירו בפני אמי, שבשבילה היה כמו כתם שחור נוסף בחיים ששאפה לבנות לעצמה ובטעויות הקומיות שפעלה לפיהן.