אנושי להיפגע ולפגוע?

כל דבר שיכול היה להשתבש, השתבש. ועכשיו אני מנסה רק לשמור על עצמי מעל לקו המים, כואב לי בכל הגוף, אבל אני לא נותנת לכאב להטביע אותי. וזה קשה. קשה הכל, קשה לקום בבוקר קשה להירדם וקשה לאכול, אפילו סושי אני כבר לא רוצה.
ואני יודעת שאני לא בסדר, יודעת שכשהשמיים כחולים אבל הכל נראה אפור, אני לא בסדר.
ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא בגללך, שאתה לא משפיע עליי בצורה כזו שבלעדיךי קשה לי לנשום, כנראה אני סתם מגזימה. סתם מאוהבת, סתם עייפה מהכל. כנראה יבוא יום בו התקופה הזו תהיה זיכרון, יום בו אתה לא תהווה השפעה על הלב שלי. יום בוא דברים סביבי שוב יקבלו משמעות. שאני ארצה לקום בבוקר ולעשות שוב את הדברים הקטנים, אולי אחזור לשיר או אלמד לנגן בגיטרה. תמיד רציתי.
אבל בינתיים אני מרגישה שאין משהו שמצדיק את השהות שלי בעולם הזה, שהכל איטי כל כך, קפוא.
וזה לא לרחם על עצמך, זה פשוט להפסיק לנסות.
כנראה אני לא בנויה לכל התבניות של החיים, צריכה תבנית מיוחדת. ובינתיים, אין לי מושג מה יעשה לי טוב. וכולנו חייבים לדעת מה יעשה טוב, אפילו בדברים הקטנים, משהו שניאחז בו. החדר לוחץ עליי מכל הכיוונים, ואני מרגישה שרידים ממך מתחת לעור שלי, מזכירים לי שאתה עדיין כאן.
ואני לא רוצה לצאת מפה לעולם, רוצה להישאר בבועה שלי עם עצמי ועם השדים שלי.
וכרגע, אם אתה שואל, אני לא רואה שום סיבה מוחשית לחייך. אתה שברת אותי. ניצחת אותי, וכיום אני מודה עם האגו ברצפה שלאהוב אותך הייתה הטעות הכי יפה שאיי פעם עשיתי. מסוג הטעויות שמרגישים, מסוג הטעויות שהייתי עושה שוב, עד אפיסת כוחות. כי הסיפור שלי כבר הרוס ממזמן, ואנחנו לא חיים בשביל סיפור, אנחנו חיים בשביל לכאוב את החיים ולחיות את הרגעים הקטנים האלו, כשהלב מתפוצץ מאושר. ואולי אני חוויתי כאלה מספיק, כי אני מרגישה מלאה בהכל. אין בי מקום יותר להכיל כלום, אני טובעת בים של לבד, ואולי תמיד הייתי לבד, כי אנשים באים והולכים בקצב מסחרר, וזה אנושי לא לעקוב. אנושי להיפגע ולפגוע. אבל נורא עצוב לי עכשיו, כי גם כששכחתי מי איתי ומי נגדי, וגם כשלא ידעתי את מי אני אוהבת או שונאת, לגבייך איכשהו תמיד הייתי בטוחה.