צמאים לדם- הקדמה

לפני 12 שנים:

"עוד כמה זמן נצטרך לשבת כאן?" שאל סול בעודו זורק אבנים קטנות על הקיר בשעמום.
"משעמם לי." העיר גם ראיין.
"תפסיקו, שניכם." אמר ברוק, אחיהם הגדול. "אנחנו נישאר כאן עד שהסכנה תחלוף. כאן אנחנו בטוחים."
לפחות זה מה שאמא שלו אמרה לו, לפני כמעט שעתיים.
"ברוק," אמרה בעוד היא מחבקת אותו בחוזקה. "קח את האחים שלך למרתף ואל תצאו עד שסבתא היילי תגיע ותיקח אותכם לאחוזה. אתה זוכר את האחוזה שהלכנו אליה בקיצים?"
דפיקות רמות בדלת הפרו את שיחתם, ואביו של ברוק חסם את הדלת בגופו. מאחוריה עמדו לפחות כחמישה אנשים המנסים לפרוץ פנימה, אבל הם רק בני אדם חלשים.
ברוק הנהן באטיות לעבר אמו.
"מהיום תגורו שם."
"אבל מה איתך ועם אבא?" שאל.
"תקשיב לי, בן שלי, אני יודעת שאתה רק בן שמונה אבל אתה צריך להבין. האנשים שבחוץ לא מקבלים את זה שאנחנו ערפדים. הם יהרגו אותנו, אז לפחות אתם תברחו מכאן, אין זמן." היא ראתה את ההיסוס שבפניו ואמרה, "אתה חייב להקשיב לי, ברוק."
ברוק הביט לכיוון אביו, "אנחנו אוהבים אותכם." הוא אמר, עדיין חוסם את הדלת. סכין גדולה ננעצה בה מהצד השני מימין לראשו והוא סינן קללה. "אז רוץ, עכשיו!"
לפני שברוק הספיק להגיב החלונות בסלון התנפצו וזכוכיות הושלכו לכל עבר. לתוך הבית זינקו אנשים הלבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, כל אחד אוחז בזהירות בלפיד בוער.
"מה אתם רוצים מאיתנו?" שאל אביו של ברוק במבט כועס.
"כבר אין לכם חלק בכפר שלנו, לא רצוי שתישארו בחיים." אמר אחד מהאנשים. "אתם לא יכולים לברוח, כל הכפר מקיף אותכם, וגם את שאר החברים הלא אנושיים שלכם."
"אם שכחת, אנחנו הם אלו שעזרו להקים את הכפר הזה."
"ודברים השתנו, אתם מסוכנים. ואם תגיד עוד מילה אחת תקבל מזה." אמר ונופף בלפיד שלו. "או יותר טוב, אני אתחיל באישה ובילד."
"אתה לא תעז…"
"בוא נבדוק את זה ביחד." אמר והתקרב בזהירות לברוק ואמו, מביט בהם בגועל ולא מהסס להשליך עליהם את הלפיד הבוער.
"כשאני אומרת עכשיו, תשליך את הלפיד מידיו ורוץ." לחשה אמא של ברוק.
"אני לא עוזב אותכם." אמר ברוק בנחישות.
"תציל את ראיין וסול. זו הבקשה היחידה שלי ממך, ברוק."
"תבטיחי לי שאת ואבא תהיו בסדר."
"אני מבטיחה." היא אמרה. "עכשיו!"
ברוק זינק לעבר האיש במהירות לא אנושית, השליך את הלפיד מידו ורץ אל עבר מסדרונות הבית.
"אתה לא תתחמק." אמר האיש ומיד פקד על אחד מהאנשים הלבושים בשחור לרוץ אחריו ולתפוס אותו.
בעודו רץ במסדרון שמע ברוק צרחה חדה. הצרחה של אמא שלו.
דמעות זלגו מעיניו והוא ניגב אותם במהירות. הוא חייב לחשוב על איך להיפטר מהזר שמאחוריו.
"החברים נטשו אותך למות? עוד כמה דקות והבית יעלה כולו באש." אמר בארסיות.
"זה יהיה שווה את זה כשאהרוג אותך."
אבל הוא לא יכול היה לתפוס אותו, ובטח שלא להרוג אותו, כי ברוק הכיר כל פינה בביתו וזה נתן לו יתרון משמעותי.
ברגע שפנה במסדרון הוא נדחק לתוך החלל הריק שבקיר בעוד האיש המשיך לרוץ ללא מודעות שאיבד אותו.
הוא יצא ממקום מסתורו ורץ לעבר חדרם של אחיו הקטנים, סול וראיין. סול קרא ספר וראיין קרא חוברת קומיקס.
"שניכם, אחרי עכשיו. הבית עולה באש." אמר. אחיו נטשו את עיסוקיהם והלכו אחריו בדממה.
האש מהלפיד שברוק השליך לרצפה התפשטה כבר למסדרון וברוק תפס בידיהם הקטנות של אחיו ורץ איתם אל מחוץ לבית.
הם זחלו בזהירות אל מרתף הבית שהוחבא באדמה.
"אני מריח את האנשים שיוצאים מהבית שלנו. לא הייתי שותה את הדם שלהם גם בשביל כסף." אמר ראיין.
"תפסיק להשוויץ בחושים שלך." אמר לו סול.
"עדיין משעמם לך?"
"כן." סול אמר. "הייתי באמצע הפרק. אני מבין שאני גם לא אקרא את ההמשך, נכון?"
"בדיוק."
הם שתקו לעוד פרק זמן ארוך, עד שראיין שאל, "איפה אבא ואמא?"
ברוק לא ענה. אמא שלו לא קיימה את הבטחתה.
"אני רוצה לראות אותם עכשיו." דרש.
"ולא כל מה שתרצה תקבל." אמר ברוק.
"הם מתים?" שאל סול.
"כן." אמר ברוק. "הם מתים."
"האנשים שבחוץ עשו את זה?" שאל ראיין.
"למה בני האדם מתקיפים אותנו?" שאל סול.
"אני לא יודע." אמר ברוק וסימן לאחיו להשתתק. מישהו התקרב למרתף. הוא קירב את אוזנו והקשיב.
"-סתם שלחו אותנו לבצע סריקה. הילד בטח נשרף עם ההורים שלו." אמר מישהו.
"שיהיה, ברוך שפטרנו." השיב עוד איש והקולות התרחקו.
"תפתח לי." ברוק שמע לחישה זעירה ופתח חריץ קטן לכניסת המרתף. עטלף שחור נכנס פנימה.
"שלום, סבתא היילי." אמר והתרחק מהעטלף.
"זה בסדר, במילא אין לי זמן לשנות צורה." אמרה העטלפית. "אני כל כך מצטערת שלא הגעתי מוקדם יותר,אבל עכשיו בטוח בחוץ, אתם יכולים ללכת לאחוזה. איפה ההורים שלך?" שאלה.
"הם לא כאן." אמר ברוק.
"הם…?"
"כן." השיב ברוק ונעץ את מבטו ברצפה.
"אני כל כך מצטערת שהיית צריך לחוות את זה…" היא אמרה. "אבל אסור לנו להתמהמה עכשיו, אתם צריכים לברוח מכאן."
"אבל סבתא," ברוק אמר. "למה אנחנו לא נלחמים בחזרה?"
"לא יכלנו לעשות כלום הפעם. כשתגדלו זה יהיה אחרת, אז תדאג להגיע לאחוזה עם אחיך בריאים ושלמים. אני חייבת לעוף ולראות מה קורה עם הדודים שלכם גם כן."
"גם לורנס?" הוא שאל.
"כל הערפדים בכפר הותקפו." היא אמרה."נקווה שהם בסדר…" היא אמרה והתעופפה משם.
—
קצת לאחר חצות הלילה הם הגיעו לאחוזה.
"אתה דופק על הדלת." אמרו ראיין וסול.
ברוק נאנח, "בסדר."
"נו, למה לא פותחים לנו?" שאל ראיין בחוסר סבלנות, וברוק הקיש שוב על הדלת.
הדלת נפתחה ומולם עמד איש זקן לבוש בבגדי משרת. "סליחה על ההתעכבות, אדונים, ברוכים הבאים לבית החדש שלכם." הוא זז ופינה לכם דרך להיכנס פנימה. "אתם יכולים לעלות לקומה למעלה ולבחור לכם את חדר השינה שלכם.
ברוק עצר בעד אחיו מלהסתער על הבית. "חכו, בואו נישאר ביחד ונסתובב במקום, לא היינו כאן מזמן…"
בעודם מסיירים במקום הענק, הם נעצרו ליד מרפסת גדולה שמשכה את תשומת לבם. היא העלתה בהם זיכרונות, במיוחד לראיין שכבר מיהר ורץ החוצה.
הם מיהרו אחריו והביטו בעשן שהיתמר בשמיים.
"תסתכלו למטה." אמר ראיין. "אתם זוכרים?"
"כמובן שאנחנו זוכרים." אמר סול, והביט עם ראיין על הגינה הגדולה שתמיד שיחקו בה ביחד עם בת דודתם.
"תשכח ממנה." אמר ברוק.
"מה זאת אומרת?" שאל ראיין במבט כועס.
"תתרגל לזה שאתה לא תראה אותה יותר."
"בסדר. אתה עוד תראה שהיא בחיים."
"טוב שאתה אופטימי." נאנח ברוק.
"האחוזה הזו שלנו מהיום, נכון?" שינה סול את הנושא. "אני מציע שנתחיל בלהפוך אותה רשמית לשלנו בכך שניתן לה שם. איך נקרא לה?"
"אחוזת אנדרסון." "אמר ברוק.
"אני אוהב את זה, זה יהיה השם של האחוזה שלנו. מה אתה חושב, ראיין?"
הוא רק הנהן.
"טוב, אז בואו ניכנס ונבחר לעצמנו חדרים חדשים." אמר ברוק ולאחר שאחיו רצו כבר בחזרה לתוך האחוזה הוא המשיך לבהות בכפר, שעשן עדיין היתמר מבתי משפחות הערפדים. הוא לא ידע מה עלה בגורלם של משפחת לורנס, אך שמח שלפחות יכל להציל את אחיו.
"אני נשבע." לחש. "שאני אנקום."