The Weight Of The World [פרק 1]

– [1] Midtown High –

ראשי היה מונח בין זרועותיי, כתפיי כפופות מעל השולחן. הרגשתי יד זעירה אוחזת בזרועי, מנערת אותי מחלומותי בהקיץ. עיניי נפקחו לאט לאט, רואות קיר של שיער אדום. לשבריר שניה, לא היה לי מושג איפה אני.
"כמה זמן אני נמצאת פה?" מארי ג´יין ווטסון התכופפה מעלי, שיערה האדום נופל מעל כתפיה, עינייה מלאות בדאגה מוכרת.
התיישבתי לאחור, מריצה יד על שערי ומתנערת מהשינה הפתאומית שנפלה עלי.
"כל אחר הצהריים"

מצאתי את עצמי יושבת בספרייה ריקה, ספרי הפיזיקה שלי פרוסים על השולחן סביבי. ניירות עם הערות מסורבלות בכתב יד שרק אני באמת יכולה להבין היו מסודרים בערמה. המסך השחור של המחשב שלי בוהה בי כשאני אני מתחילה להבין מה קרה.
העיניים שלי סרקו את הספרייה המוארת, האורות של אחר הצהריים המאוחרים מאירים את הספריה דרך החלונות הגדולים.

מארי ג´יין ניערה את ראשה בעדינות, מחזקת את אחיזתה סביב רצועת תיק הגב שלה ומעבירה אותו לכתף השניה.
התחלתי לארוז את כל הספרים והניירות, זורקת את הספרים אל תוך תיק הגב שלי ושולחת לעברה פנים זעופות "המורה לדרמה לא נתן לכם ללכת או משהו כזה?"

"את יודעת שהיו לי חזרות לקראת המחזה. הזכרתי לכן את זה רק מאה פעמים, פלורנס." מארי ג´יין חטפה כמה ספרים עבורי, מחבקת אותם בין זרועותיה. שתינו ידענו שהיו שם יותר מידי ספרים בכדי להכניס את כולם לתיק שלי. "חשבתי שהיו לך תכניות עם גוון"
נאנחתי למשמע דבריה, מקללת את עצמי, "מה השעה?"
"כמעט שש." מארי ג´יין אמרה בנשיפה, "שכחת, נכון?"

נאנחתי בעליבות, אוספת מאחורי אוזניי את קבוצות השיער שנפלו על פניי שוב. "לא שכחתי, אני פשוט… איבדתי תחושת זמן. הייתי צריכה לסיים את המאמר הזה כדי שההורים שלי יוכלו לעבור עליו גם לפני שאני מגישה אותו. את יודעת כמה זה חשוב לי–"
"לקבל ציון טוב יותר מפיטר פרקר" היא סיימה את המשפט שלי, עם גלגול קטן של עינייה. "כן, כן. אני יודעת, פלו. אנחנו שומעים על זה כל יום בערך."

נעמדתי, מחזירה את הכיסא למקום, ושולחת אליה מבט "אני לא מדברת על פיטר פרקר כל יום. אני חושבת שגוון ואת, אתן דואגות למכסה היומית"
מארי ג´יין הוציאה את הלשון שלה לכיווני כשעברנו את הדלתות הפתוחות של הספריה והתקדמנו לכיוון המסדרונות הריקים של תיכון מידטאון למדע וטכנולוגיה, או בשמו הפשוט יותר, תיכון מידטאון. "אני פשוט לא מבינה למה את לא מחבבת אותו."

שנאתי את פיטר פרקר מאז שנכנס לחיים שלי, לוקח את מקומי בראש הכיתה כילד הגאון. היינו בני עשר בערך כשהוא הביס אותי ביריד המדע, הר הגעש שלו גדול יותר והרבה יותר טוב משלי. הוא לקח את הפרס הראשון המוזהב ואני הגעתי רק למקום השני, סרט כחול ופתטי אחרי כל העבודה הקשה שלי. מאז אותו יום, נפלתי מאחור כשהילד הגאון זכה לכל הכבוד.

"אני פשוט לא יכולה לסבול אותו" השבתי בפשטות.
מארי ג´יין ווטסון וגוון סטייסי ידעו שתיהן על השנאה שלי כלפיו. הן מצאו את זה דווקא די משעשע. "זה לא כזה סיפור גדול, חלק מהאנשים פשוט לא מסתדרים יחד."

דחפנו יחד את דלתות הזכוכית הגדולות בסוף המסדרון, רוח חמימה של אחר הצהריים המאוחרים מברכת אותנו. במגרש הרחוק עדיין נשמעו צעקות של קבוצת הפוטבול, מתכוננת לקראת משחק שהולך ומתקרב יותר מידי מהר. "רוצה להצטרף אלינו לארוחת ערב? כבר סמסתי לגוון."

העברתי את שיניי על שפתי התחתונה, בידיעה שכנראה אגיע לבית ריק וחשוך, ושהארוחה היחידה שמחכה לי זה שאריות פיצה מאתמול. "את חושבת שגוון תכעס שהברזתי לה?"
מארי ג´יין גיחכה, "כנראה, כן, אבל את מכירה את גוון. היא תמיד סולחת לך בסוף"
היא לא שיקרה. "אוקיי, בטח." עניתי עם חיוך קטן. "אמא ואבא שלי עדיין באוסקורפ, ואני רעבה לקצת יותר מפיצה קפואה." עם התגובה שלי, מארי ג´יין שילבה את זרועה בשלי, נותנת לי חיוך מאוזן לאוזן. השיער האדום שלה מתעופף סביב כתפייה כשאנחנו עושות את דרכינו אל מחוץ לגבולות חצר בית הספר, ואל תוך רחובות העיר הסואנים של ניו יורק.