רוסיה (אין קשר למדינה)

אני הלכתי בין הבניינים בהם הולכים לרצוח אותי.
בכל מקום נדמה שהנה דלת נטרקת, אחריה טירוף יורד במדרגות,
רץ אליי ורוצח אותי.
שתי ילדות ביסודי הובילו אח קטן, חלפו על פניי, פחדתי להסתכל.
אותו בוז שבו הן התייחסו אל הקיום שלי, הן היו באותה מידה יכולות
לצוות על האחים הגדולים שלהן לרצוח אותי.
במרחק איש שחור הלך לכיוון שאליו אני הלכתי,
הוא עלול לרצוח אותי רק בגלל שאני כזה עלוב, בגלל ששמתי לב שהוא
שחור. בגלל שהתבלבלתי בתוך המחשבות שלי בזמן שהוא ראה אותי.
סבא ופעוטה בעגלת תינוקות,
הוא לא מכיר בקיום שלי. אם היה מכיר, הוא היה חייב להוריד אותי
אל הרצפה ע"י מכות בראש, ואחר כך לגרור עצם קשה וכבד,
להרים אותו ולגמור אותי.
הפעוטה, לעומת זאת, הביטה בי ולא הורידה את העיניים.
המבט שלה כל כך קודר שלא יכולתי להביט חזרה.

מאחורי התחנת אוטובוס יש מגרש שלא בנו בו בניין:
אדמה שטוחה עם חצץ, מכונית אחת בשימוש
שתי מכוניות מתות
מכונית אחת ישנה מאוד, מכוסה כיסוי פלסטי אפור
שהגשם והשמש מחקו כמו שהבעלים של המכונית
היה מוחק אותי אם העיניים שלי היו מתעכבות עליה.
במגרש היו סלילי ברזל חלוד
בשביל שכל אחד יוכל לקחת ולנקב לי את הריאות
אני חושב שיש הורים
שהמראה שלי היה כל כך מרתיח אותם
שהם היו משלחים את הילדים הקטנים שלהם עם חפצים חדים
לרצוח אותי

שביל אופניים, עקום ומחוק, מאספלט זול
נגמר ללא התראה
אני יורד אל מקום בו היה אמור להיות דשא
אבל יש בו רק חול הפוך שמשאית שפכה
ושאריות בטון וצנרת
כאן זה כמו קבר של גן ציבורי
מקום בו בני נוער מחכים על הברזלים
כדי שמישהו כמוני יעבור
שיוכלו לפרק לו את המפרקת.
אפילו חתול –
מאותם חתולים שמציתים להם את הזנב וזורקים מקומה 20
שהפרווה שלו מסריחה כמו פסטה מהפחים מאחורי הרכבות – חתול כזה
נדבק אליי והתחיל להתחכך בי בלי הפסקה
אני לא יודע למה

נכנסתי לחצר גדולה
מיליון אנשים מסתודדים בפינות ומחכים שמישהו יבעט בי
יש דלת ויש פקידה
היא שואלת למה באתי
אני ממלמל משהו לא החלטי
היא דופקת לי קלסר בלחי.
המשקפיים שלי שבורות וקצת דם
אני מתנדנד החוצה וכולם רואים את הדם
ואני יודע שהולכים לרצוח אותי