להיות איריש-3

התעוררתי בתוך קרן אור כחולה. הייתי באוויר, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי להזיז את עצמי, לא כלום. סתם לעמוד כמו פסל אבן, מעופפת בקרן כחולה, מסביבי היה מעגל אבן, עטור בהירוגליפים קלטיים, מסביב למעגל, היו עמודי אבן גדולים, שהתנוססו לגובה, ועל אחד מהם, זה שעמד בדיוק מול, נשען ג'ק, לועס גבעול חיטה, שיערו סטור, והבעה רצינית-אדישה על פניו.
"מה קרה לך?" חשבתיי לעצמי, אבל מחשבותיי נשמעו גם מחוץ למוחי, יכולתי לשמוע אותן בבירור, בטח הם נשמעו למרחק קילומטר. "מה קרה לי?" הוא הדגיש את שתיי המילים האחרונות, והתקרב אל המעגל, אבל הבעת פחד עברה במהירות על פניו היפות, אפשר היה לחושב שהוא בן 17, בגלל מיבנה גופו, ובגדיו הקרועים והחבוטים, אבל, הוא היה רק בן 13, או אולי לא? כול דבר שהאמנתי בו, התרסק, נגמר הדלק במטוס, ויותר ממאה נוסעים מתו, האמונה התרסקה, ויותר ממאה זכרונות נשארו בגדר- "מצבם לא ידוע". הרגשת הבלבול הזו, הייתי כאילו זרה לי, כאילו. היה בזה דבר מה מוכר. לא יכולתי להבין דבר. לא יכולתי להרגיש דבר חוץ מהעיקצוץ של אותה הקרן, שהחזיקה אותי באוויר.
הוא ניכנס אל המעגל, ולחץ על הירולגיף מוכר, שלוש לולאות מחוברות, הקרן נחלשה, ולהבסוף נעלמה, נפלתי על הגב, אבל הכאב לא הזיז לי, רק עצם זה שעכשיו אני יכולה לזוז סוף סוף, שימחה אותי.
הסתכלתי סביב, היינו באמצע אחו שופע, מלא פרחים עצים ודשא, הרבה דשא. ג'ק ניגש אלי, הוא התחיל להסתובב סביבי במבט חשדן, והתחיל לשאול:
" איך קוראים לך?"
" אנה" עניתי בעיינים עצומות, נוקשה.
"טעות, בת כמה את?" שאל
"13" עניתי, התחלתי לפחד,רעד חלף בגופי.
"נכון, מי הם ההורים שלך?" אמר, פתאום חיוך זדוני, לא מוכר עלה על פניו. הרגשתי שעוד רגע הג'נג'יות שבי הולכת להחטיף לשרמוטה הזה מכות.
"מה אתה מדבר על זה?!" הרמתי את קולי.
"תעני על השאלה" אמר ג'ק והוציא את הפגיון שלו. נזכרתי ברגעים בהם, כשהיה חולה במחלת הלב שלו, שעכשיו אני בכלל לא בטוחה שהייתה אמיתית, הייתי "גונבת" את מיטת הגלגלים שלו מהחדר טיפולים, ולוקחת אותו לחדר עם מלא מחשבים, היינו מתיישבים מול המחשב, והוקדשה שעה בכדי להראות לג'ק מה הוא היה רוצה, הוא אמר לי שהוא רוצה בדיוק כזה פגיון, קטן, ומעוטר באותו ההירוגליף, שלוש לולאות מחוברות. הירוגליף מחורבן. הידית הייתה זהובה מקצת, והפגיון היה קל שלשימוש, הוא העביר אותו בין אצבעותיו,
שתקתי.
"תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי. לי אין הורים, אני בבית יתומות מחורבן" אמרתי. באדישות. לצערי הרב, הקול שלי הסגיר את פחדי, ואת פחדיי כי הוא רעד בצורה מטורפת.
"טעות" אמר, ופגיון התעופף על ראשי.