Ep 7

"תבטיח לי שלא תעשה שום-דבר." אני מבקשת ממנו, מחכה לתשובה הזאת שתופיע בעיניו.
הוא מניד בראשו ומסתכל עליי.
"בבקשה."
-"מה אני כבר יכול לעשות?" הוא שואל.
לקחתי את ידו המאוגרפת וקירבתי אותה אל ליבי. גם דרך השמלה היה אפשר להרגיש את פעימותיי המואצות, והוא חייך.
"זה מה שאתה עושה." אני אומרת בשקט.
הוא משאיר את היד שלו על ליבי ומחייך אליי, חיוך כזה שאם הייתי רואה אותו מהצד, מחייך אל מישהי, אז הייתי בטוחה שזה חיוך מאוהב. והלחיים שלי בערו, גם אחרי שנישקתי את שפתיו, גם אחרי שהייתי קרובה אליו כפי שלא הייתי קרובה אל אף-אחד לפניי, כשהוא חייך אליי את החיוך הזה.
ואז, הוא לקח את ידי וקירב אותה אל בית חזו. הפעימות היו מהירות, זהות לשלי, אז הבטתי בעיניו וחייכתי אליו בחזרה.
-"אני באמת אוהב אותך." גם בתור חירשת, אחרי כל הפעמים שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, הייתי יכולה לקרוא את שפתיו ולהבין.
-"והדבר היחיד שמנסה לשבור לי את הלב בכל פעם שאני מסתכל עלייך זה…" קולו של ג'ונג-צ'אן נקטע באמצע המשפט כאשר אנחנו שומעים את הפנייה החדה והפוסקת של פרסת הסוסים והכרכרה מפסיקה לזוז.
אנחנו מסתכלים זה על זו והוא תופס בצווארי במהירות. שותל נשיקה עמוקה על שפתיי, אני מתנגדת להתנתק והוא מתרחק אך מתקרב שוב ושותל נשיקה קצרה על שפתיי אשר משאירה את טעמו.
-"אני מניח שהגענו." הוא אומר ואני מתחילה לצחוק מפניו הרציניות, הוא מסתכל עליי צוחקת בעוד שמחזיר את כובעו אל ראשו.
"נישקת אותי כאילו ואנחנו נפרדים." אני לוחשת מקרוב ואז מתרחקת, מתיישבת למולו ופותחת את הווילון שהיה סגור בכל הזמן הזה והוא מסתיר עם ידו את פניו הצוחקות ואז מרים את מבטו אליי.
-"אני אף-פעם לא אנשק אותך כאילו ואנחנו נפרדים." הוא משיב בשקט.
אני משאירה את מבטי עליו מבלי למצמץ, חושבת על כל הרגעים שהיו לנו כאן, בכרכרה הקטנה והחמימה הזאת.
ואז דלת הכרכרה נפתחת ואני רואה את פיטר.

-"איך עברה עליכם הנסיעה?" פניו של פיטר מחויכות, בעיקר כשהוא מדבר אל שנינו אבל מסתכל רק עליי.
אני עונה לפיטר בחיוך ויורדת מן הכרכרה כשהוא מושיט את ידו לעזרה, אני לוקחת אותה ומודה לו בקידה.
-"הנסיעה עברה די מהר, הוד מלכותו." סגן-המפקד, האהוב שלי, אומר כשהוא יורד מהכרכרה ומצדיע אל פיטר ואחר-כך אל מפקדו, קים ג'אה-סוק, שעמד וחיכה לנו.
מילותיו של ג'ונג-צ'אן לא נתפסו במוחי כאשר הוא דיבר אל פיטר ואמר לו את המילים האלה. זה היה כל-כך שונה, כל-כך אסור בצורה הקיצונית ביותר.
שניהם חייכו זה אל זה ואני ראיתי אותם מחליפים ביניהם כמה מילים בעוד שפיטר טופח על שכמו ושניהם צוחקים.
ההרגשה החדשה שחלפה אל מול עיניי הייתה לא נעימה ומסוכנת ובו-זמנית הטובה ביותר שאי-פעם יצא לי להרגיש.
על זה פיטר דיבר איתי פעם. זה היה הגבול שהיה אסור לי לחצות בתור מי שאני, הוא היה הגבר שאליו נמשכתי כך, כפי שפיטר ציין בשיחה שלנו בחדר העבודה שלו שבארמוננו בדנמרק, יהיה גברים שאליהם תימשכי, אבל יהיה אסור לך.
זאת הייתה הרגשה מהפנטת, להיות מאוהבת כך, להחזיק את ידיו ולנשק את שפתיו, להרגיש את הנשימות שלו על עורי, לתת לו לנשק את כולי מבלי שאף-אחד יידע עלינו. זאת הייתה הרגשה מהפנטת להרגיש נאהבת.
או שכך חשבתי עכשיו, ומה אם זאת הייתה ההרגשה שכל בוגדת מרגישה?
זה היה הגבול שהיה אסור לי לחצות בתור מי שאני, אבל בכל פעם שהסתכלתי הצידה ותפסתי אותו מסתכל עליי, הרגשתי עיוורת, הגבול לא היה קיים יותר.
שום דבר לא היה קיים מלבדו בעיניי ובליבי.
ואיך זה, שאני כל חיי לא סבלתי שקרים, מזימות ותככים, ובגידות עבורי היו סוף-הסיפור, הייתכן שכל מה שהפכתי להיות זה כל מה שאי פעם שנאתי, תיעבתי?
אני מסרבת להאמין לכול.
הרמתי את שמלתי והתחלתי ללכת בין ההמון, חשבתי שאני מתחילה לסרב להאמין לכול. אני מסרבת להאמין שג'ונג-צ'אן לא יצליח להוציא אותנו מכאן הרחק-הרחק מכאן, ואז אני מרגישה יד שתופסת בידי בעדינות, יודעת שרק פיטר היה עושה את זה.
-"לאן את ממהרת?" הוא שואל, קרוב אל האוזן שלי.
אני מבחינה במפקד שמגיע במהירות ואחריו סגנו, מזווית עיני.
"אני לא ממהרת." אני מחייכת אל פיטר, "לאן אנחנו הולכים?"
-"אל הנהר." פיטר משיב ומלטף את ידי.

את הדרך אל הנהר עשינו ברגל אחרי שעברנו את כל ההמון שהביטו בנו במבטים מהירים.
פיטר שילב את זרועי בזרועו וצעד ביחד איתי מקדימה, בעוד שהמפקד וסגנו היו מאחורינו. הייתי יכולה להישבע שהתחושה השורפת שבגבי הופיעה כאשר הוא נעץ בי את עיניו המלוכסנות, ובכל פעם שהתחושה חזרה רק רציתי להסתובב אחורנית ולהסתכל עליו, אבל המשכתי בהליכה השקטה שלי ביחד עם פיטר ובלעתי את הרצון שלי ביחד עם חיוך צדדי שכמעט והתפשט על פניי.
המים שבנהר היו תכולים, יפיפיים באופן קסמי והיה נראה כאילו אנחנו היחידים שטיילנו על גשר העץ שמעל הנהר.
מסביב הכול נראה ירוק והריח כמו הטבע, באופק ראו את היערות ואת העצים המרובים שהסתירו יערות שלמים.
פיטר עצר באמצע הגשר והסתכל על כל היופי, לוקח נשימה עמוק. היה אפשר לשמוע את ציוצי הציפורים ולראות את עצי הדובדבן מקרוב כשפרחי הדובדבן התחילו לכסות את הנהר, הם שטו כמו סירות קטנטנות ויפיפיות.
האוויר היה נקי והלב שלי לא היה יכול להפסיק להאיץ פעימותיו. במיוחד כשג'ונג-צ'אן התקרב אלינו ועצר בדיוק על ידי, מניח את ידיו על גדר הגשר.
המפקד ג'אה-סוק נעמד על יד פיטר והביט בפרחי הדובדבן הנושרים מהעץ בפליאה ואני הסטתי את מבטי אל עברו של סגן-המפקד שעמד מימיני והביט בי.
-"אני חייב להחמיא לך על הכתר, הוד מעלתך." הוא אומר ועיניי נפרעות לרווחה בהלם.
לפתע, פיטר פורץ בצחוק ונוגע בידי.
-"זו עבודת יד, לפי איך שאני רואה." אומר פיטר ואני שוברת את קשר העין שלי עם ג'ונג-צ'אן שמחייך.
"תודה וכנראה אתה צודק, פיטר." אני אומרת בשקט ומביטה בתזוזת הנהר.
ג'ונג-צ'אן היה חייב להחמיא לי על הכתר בפניי פיטר. הוא אמר לי שהוא לא יפסיק לעשות את הדברים האלה בפניי כולם, ואני לא ידעתי איך להגיב אל הדברים האלה בטבעיות. אני לא ידעתי איך ליבי ישרוד. איך אני אשרוד.
"האם זה נכון," לפתע אני פותחת בפי ועיניהם של כל הגברים שמסביבי מופנים אליי.
"שפרחי הדובדבן מסמלים תשוקה עזה ואהבה?" כפי שהכרתי את פיטר, הוא היה שומע קודם את הגרסאות שיאמרו לפניו, אבל הפעם שמעתי את האנחה הקלילה שיצאה מבעד לשפתיו, בדיוק כפי שהוא עושה לפני שהוא מדבר, ואז, קולו נקטע.
הוא נקטע כאשר הפנתי את מבטי אל סגן-המפקד שנעץ בי מבט אחד וארוך, פניו רציניות ורוקו נבלע, גרוגרתו התכווצה.
קולו גמגם בתחילה ואז הוא הזדקף ופלט צחוק מסוכן מבעד לפיו.
-"זה נכון מאוד." הוא מהנהן פעם אחת בראשו ומשאיר את עיניו עליי.
אני עושה לו מבט שיפסיק אבל הוא, מחייך אליי.
-"הלא זה נכון, הוד מלכותו?" הוא שואל את פיטר.
אני מסיטה את מבטי אל עבר פיטר שעמד לצדי והסתכל על שנינו.
המון מחשבות עברו בראשי באותו רגע, עם המבט של פיטר שלא ידעתי לקרוא, לא יכולתי לדעת על מה הוא חושב לעצמו, הגיעו המון מחשבות עד שהוא
-"אכן… כן. אני חושב שאין דרך יפה יותר מלהראות אהבה אל מישהי ככה." משיב פיטר ונוגע בכתר שלי.
"מה דעתך על הכתר, המפקד?" אני פונה אל המפקד ג'אה-סוק בפעם הראשונה רק כדי להבהיר לפיטר שאני חברותית במקום לסכן את עצמי במקום היפיפה הזה והמפקד מהנהן.
-"הכתר הוא יפיפה, הוד מעלתך."
-"הוא הרבה יותר מיפיפה, לדעתי." קולו של ג'ונג-צ'אן צורב שוב פעם באוזניי ואני מורידה את מבטי מטה.
ואז, אני שומעת את פיטר אומר, -"היא קיבלה אותו מדודה שבנורמדי הרחוקה."
אני מרימה את ראשי ומסתכלת קדימה, על המים של הנהר ועל העצים המרהיבים אל מול עיניי, ומזווית עיני מבחינה בג'ונג-צ'אן שמסתכל עליי.
-"הוד מעלתך, דודך בטח אוהב אותך הרבה."
ידיי היו מוכנות לקחת את ידיו של ג'ונג-צ'אן באותו הרגע ולברוח אותו אל היער הסמוך רק כדי להשתיק אותו.
הוא החל להתגרות בי כך. זה היה מסוכן להתחיל עם זה כי פיטר היה… פיטר.
-"זה מה שאני אמרתי לה." ולמרבה הפתעתי, פיטר צחק וביחד איתו הצטרפו גם המפקד וסגנו, אז עזבתי הכול מאחוריי ונתתי ללב שלי להיות כפי שהוא, לפעום כפי שהוא פועם באופן מטורף ובקצב מהיר מהרגיל.
נתתי למשחק להתחיל.
"מחר אחגוג עשרים." אני אומרת.
-"את נראית צעירה יותר מעשרים, הוד מעלתך." המפקד ג'אה-סוק אומר ולאחר מכן פיטר מוסיף, -"בחרתי לי אישה יפיפייה." וכפי שנהג לעשות, הוא מלטף את שיערי המסודר והאסוף לתסרוקת שנורה עבדה עלייה זמן-רב הבוקר.
התחושה השורפת חזרה.
הרגשתי את הלחיים שלי בוערות בעוד שהסתכלתי על פיטר וחייכתי אליו חיוך קטן, ידעתי שמצד ימין עומד הוא ונועץ בי מבט. אז סובבתי את ראשי הצידה ונעצתי את עיניי בעיניו לכמה שניות.
מבט מלא ברוך אך גם בעצב היה בעיניו המלוכסנות. הוא חייך אליי חיוך קטן.
יכולתי להרגיש ברוך הזה שבעיניו את הקנאה שהסתתרה בתוכו וליבי כאב, כאב בחזקה כאילו מישהו מחזיק בו ומכווץ אותו בעודו פועם.
-"בחרת לך מלכה נהדרת, הוד מעלתך." מילותיו של המפקד ג'אה-סוק מכאיבות לי יותר ואני מורידה את ראשי ומביטה ברצפת הגשר ובסדקיה.
-"ובכן, אני מאמין שיום אחד אתם תפגשו את נשות חייכם, אני מתאר לעצמי כמה קשה אתם עובדים." ופיטר לא היה צריך להגיד את זה, לפחות לא כשאני נמצאת שם. אני זוכרת את השיחה שעשינו אתמול בלילה כשאמר לי שלאנשי צבא אין נשים והם נואשים להן. קיוויתי בתוכי שהוא לא היה אומר את זה ולא הייתי שומעת את מה שאמר, וקיוויתי שג'ונג-צ'אן לא יסתכל עליי יותר כשארים את ראשי.
אז הרמתי את ראשי והוא עמד שם, גופו קפוא ומבטו תוהה ממושכות אל האופק.
-"אני חושב שזה יהיה קשה מאוד לחשוב על האישה שאתה מתכוון אליה." אני נושכת את שפתי בחזקה כשאני שומעת את מילותיו של סגן-המפקד המופנות אל פיטר.
-"למה אתה חושב כך?" פיטר מתחיל לצעוד על הגשר ואני נשארת לעמוד שם בעוד שג'ונג-צ'אן עוקב אחריי צעדיו האיטיים של פיטר ביחד עם המפקד ג'אה-סוק.
ואני לא רוצה לשמוע יותר את ההמשך, אני לא רוצה לשמוע את התשובה שלו ואני לא רוצה במיוחד לשמוע את הכאב הזה שיכולתי לזהות בכזאת קלות בקולו, אז אני נשארת לעמוד שם, מסניפה את ריחו שנשאר כאן ביחד איתי.
ואז פיטר קורא בשמי המלא. שלושתם מסתכלים עליי ואני מסתכלת רק על אחד מהם ומסיטה את מבטי לכיוון אחר.
-"את לא מצטרפת לשיחתנו?" שואל פיטר ואני מנידה בראשי.
"אני מעדיפה לעמוד ולהסתכל על היופי. תמשיכו בלעדיי."
-"אנחנו מתכוונים להיכנס אל היער."
במחשבה מהירה, כל מה שאני רוצה לעשות זה להיכנס אל היער ולאבד את עצמי בתוכו, בתוך רעש העלים היבשים שאדרוך עליהם, בתוך ציוצי הציפורים והצרצרים. כמו כל מה שרציתי לעשות איתו, רק רציתי לאבד את עצמי בתוכו.
אז אני מצטרפת אליהם ועושה את דרכי ביחד עם פיטר, המפקד ואיתו.

בכל הדרך אל היער הם דיברו על השירות הצבאי ועל התקופות הקשות שלהם בעוד שפיטר משתעשע וצוחק, בעיקר עם ג'ונג-צ'אן.
ואיך זה הכאיב לי, זה גרם לי לסבל פנימי קשה וקיצוני, לראות את פיטר צוחק ביחד איתו, שפלט צחוק קולני מבעד לשפתיו.
שפתיו שנישקו אותי ברעב בדרך לכאן, שפתיו שגרמו לי להתאהב בו יותר, שפתיו שאמרו את המילים שהמיתו והחיו אותי מחדש, שפתיו שבגדו בכל פעם שחייכו אליי ונישקו אותי.
במחשבות מרובות על המצב שבו אני נמצאת כאן, לפני שנכנסתי אל היער ביחד איתם, חשבתי לעצמי שאני לא יכולה לשאת את ההרגשה הזאת יותר.
אולי נולדתי להיות בוגדת, אבל לא יכולתי להסתכל לפיטר בעיניים יותר, לא יכולתי לתת לבן-אדם שנותן בי אמון וסומך עליי ואוהב אותי, יחס שכזה.
אבל מה שהרג אותי מבפנים היה זה, שבכל פעם נפלתי אל מבטו של סגן-המפקד, לא יכולתי לעצור את עצמי.
וזה מה שהפחיד אותי. אני נזכרת במילותיו של פיטר עוד לפני שהתחתנו, הוא אמר לי שאני אהיה מלכה חזקה ונהדרת.
ולא.
אני לא חזקה, גם לא נהדרת.
הלב שלי לא היה שייך אל פיטר. לא יכולתי לצעוק את זה, לא יכולתי.
כל מה שייחלתי לו באותו הרגע זה למצוא את עצמי צמודה אל עץ, עם דמעות חמות על לחיי, בוכה על גורלי, מתחרטת על כך שנולדתי נסיכה, ואז אני נזכרת, שאם לא הייתי נסיכה, לא הייתי פוגשת אותו.
וזה היה קשה לדמיין אותי מתאהבת במישהו אחר שהוא לא הוא.

אמרתי לפיטר שאני צריכה ללכת להתאוורר ולפני שהוא הציע להתלוות אליי, ברחתי בתקווה שהוא יבין שאני באמת צריכה את החופש שלי.
הלכתי מבלי להסתכל לאחור, מתרחקת משלושתם הרחק-הרחק. לא הסתכלתי על ג'ונג-צ'אן כשהודעתי לפיטר כי חשבתי שזה יכאב יותר, אז פשוט נעלמתי אל תוך היער.
קרני השמש סנוורו מדי פעם את עיניי כשעשיתי את דרכי המהירה בין ענפי עץ ועלים יבשים, מרימה את שמלתי ומתחילה לרוץ אל תוך היער.
ריח הטבע תמיד הרגיע אותי, וכאן היה ריח כל-כך משונה ושונה מהיערות שלנו בחזרה הביתה, ומצד שני, כאן זה הרגיש כמו בית.
כשאני מספיק רחוקה, הייתי בטוחה שיצאתי מטווח הראייה והשמיעה שלהם, נשענתי עם גבי על גזע עץ עבה ולקחתי נשימה עמוקה. ראשי הסתחרר מעט ואז הסתכלתי על ידיי.
הטבעת איננה.
אני מסתכלת על אצבעותיי והן נותנות לי לדמיין את עצמי בתור נסיכה לא נשואה. חשבתי כמה ברת-מזל אני שפיטר לא הבחין בזה שהטבעת לא נמצאת על אצבעי ותהיתי היכן ג'ונג-צ'אן שמר אותה, אבל לא הרבה זמן עבר מאז שחשבתי על כל הדברים האלה ואז דמעותיי החלו לזלוג על לחיי.
יבבתי בשקט וכיסיתי את פניי בידיי החשופות כששמעתי ענף נשבר וצעדים חרישיים מתקרבים.
יכולתי להרגיש בצמרמורת המתפשטת בכל גופי, מכף רגל עד לשיערי וניסיתי לא לשחרר שום רעש מיותר.
הצמאה שהתחדדה בגרוני גברה וברגע האוויר שניסיתי לבלוע נלכד בגרוני, דמותו נחשפה אל מול עיניי והדמעות התחילו לזרום כמו גשם.
התחלתי לבכות חזק יותר וכשההבעה שלו הבחינה במה שקורה, הוא התקרב אליי במהרה ותפס בידיי.
-"מה קרה? למה את בוכה ככה?" הוא מנסה לראות את פניי המכוסות בידיי ומנסה להסירן.
-"איך את מרגישה? תני לי לראות אותך, למה את בוכה?" ואני מנידה בראשי בעוד שהדאגה בקולו מכאיבה לי.
סגן-המפקד הצליח, ואני התרסקתי על הרצפה, רגליי נוחתות על שמלתי ואני ממשיכה לבכות.
הוא מתיישב על ברכיו ותופס בפניי.
-"בבקשה, הוד מעלתך, תספרי לי מה קרה."
עיניי שבטח כבר הפכו לאדומות ונפוחות מהבכי, מסתכלות בתוך עיניו ורואות את דמותו כמטושטשת.
אני צוחקת צחוק מר ופולטת יבבה, הדמעות נעשות חמות יותר ואני נאחזת בידו.
"למה אתה קורא לי כך?" קולי החלש שואל.
-"את בוכה ככה בגללי?" הוא לא עונה על שאלתי ואני שואלת שוב, "למה אתה קורא לי כך?"
-"את צריכה לראות רופא אולי, את צריכה לשתות מים, עבר המון זמן מאז שאכלת, אני כה טיפש." הוא מכה לעצמו במצח ומנסה להרים אותי מהרצפה, אך אני מתעקשת ועוצרת את ידו בחזקה, אני נעמדת על רגליי ונצמדת אל העץ שמאחוריי.
"לא, ג'ונג-צ'אן. אני לא עומדת להתעלף או להתרסק על הרצפה שוב, אני בוכה כי אני מרגישה רע עם עצמי. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר. קשה לי."
אני מוחה את דמעותיי והוא מתקרב קרוב אליי. הוא אוחז בידי ומביט בתוך עיניי.
"אחרי השיחות הקטנות של פיטר אני לא רוצה לשמוע יותר. אפילו לא דבר."
הוא מקשיב לי ונותן לי להמשיך לדבר. נושא אליי מבט רציני וקשוב.
"אני לא יכולה לראות את החיים שלי איתך ואני לא יכולה לראות את החיים שלי בלעדיך."
הוא תופס בפניי ומנסה להרגיע אותי, אך אני קופאת. המגע שלו מקפיא אותי ואני בוהה בו ממושכות.
"אני לא יכולה להסתכל לפיטר בעיניים יותר,"
"אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים מבלי להרגיש אשמה, כי הוא אוהב אותי, כי הוא בוטח בי, כי הבטחתי לו, כי הוא אמר לי שאסור לי לחצות גבולות, אבל אתה…"
-"הכול באשמתי."
ואיך הוא מעז להגיד את המילים האלה כשהוא עומד ככה קרוב אליי.
"איך לעזאזל אתה-?"
ואני נקטעת וקופאת בחזרה.
-"איך לעזאזל אני מתאהב בך בכל פעם מחדש, את שואלת? איך לעזאזל עיניי מחפשות רק אותך היכן שאני לא נמצא, את שואלת?" לסתו מתהדקת ומקשיחה.
-"איך לעזאזל אני ממשיך לסכן את חיינו למען רגעים כאלה איתך?" וורידיו התחילו לבלוט על צווארו ועיניו הרצינו, במבט זועם ושואל ידיו מוחצות את פניי בכאב והדבר הבא שאני מרגישה זה שפתיו המוחצות את שפתיי בעוצמה ובפראות.
הוא מנשק אותי בתוקפנות ובעצבנות וברגישות.
-"יש לך תשובה בשבילי? אה?" הוא שואל ואז ידו תופסת בצווארי. שפתיו מתרסקות על שפתיי והלב שלי יורד.
הוא מתנתק ממני ומסתכל עליי, -"אני מלא באהבה אלייך, את אפילו לא יודעת כמה, ואת לא יודעת שהייתי מוכן למות למענך, לא כמו שהייתי מוכן למות למען המדינה שלי." השפתיים הצעירות שלו מרפרפות על שפתיי ועיניי היבשות מביטות בעיניו.
עוברים בי זרמים.
"צ'אן." אני אומרת את שמו והוא נושק לשפתיי בעדינות, מרים את גבותיו בשאלה.
עיניו מחפשות בעיניי משהו, ואני מתאהבת בו שוב, בדרך שבה הוא מביט אל תוך עיניי ברגעים כאלה ובדרך שבה הוא מפלרטט איתי במבטים כשאף אחד לא רואה.
"איך אתה יכול לצחוק ביחד עם פיטר כשאתה אוהב אותי, כך?"
הוא מתקרב ושותל נשיקה ארוכה על שפתיי.
-"אם לא הוא, לא הייתי רואה אותך. לא הייתי מחזיק בך עכשיו."
תהיתי איך מישהו יפיפה כמוהו היה יכול להיות רומנטי כמוהו, תהיתי במשך כשנייה וחצי ואז שפתיי נמשכו כמגנט אל שפתיו בחזרה, הוא מחייך שוב פעם אל תוך הנשיקה ואני צורחת מבפנים.
"אני תוהה מה יקרה אם-"
-"אל תעשי את זה." הוא מנשק אותי שוב, -"אל תחשבי על העתיד מלבד העתיד שלנו."
"יהיה לנו אחד כזה?"
הוא נאנח ומסתכל עליי במבט לא מאמין, הוא נד בראשו מצד לצד וידיו יורדות אל מותניי ומחזיקות בי.
חיוך מקסים נפרש על שפתיו והוא מטה את ראשו הצידה ומסתכל עליי.
הוא צוחק ואני לא יכולה להישאר אדישה אליו, אני לא יכולה להישאר אדישה אליו אף-פעם, אז גם אני צוחקת בשקט בעוד שטעמו על שפתיי.
-"אנחנו ביחד עכשיו." הוא לוחש בשקט כמו ילד קטן ואני, אני מניחה את ראשי על כתפו וממשיכה לצחוק מהרגע הקטן והחמוד הזה שהיה לו.
"רק אם הייתי יכולה לקחת אותך ביחד איתי אל הארמון," אני אומרת ומשתררת בנינו דממה, אז אני מרימה את ראשי ומסתכלת אל תוך עיניו.
-"תחטפי אותי. בבקשה." הוא אומר וצחוקי מתגבר. פניו הרציניות מצחיקות אותי יותר ואני לא יכולה לעצור, עד שהוא תופס בפניי שוב ומנשק אותי.
הוא מנשק אותי עד שאני מרגישה שאני עומדת לאבד את כל האוויר בריאותיי ומתנתק ממני.
-"אני אוהב את הצחוק שלך." ליבי מחסיר פעימה.
-"ואני אוהב את הדאגה שלך," הוא מלטף את הלחי שלי.
-"ואני מאוהב בדרך שבה את חושבת על דברים," המילים האלה גרמו לליבי לנתר ולהחיות אותי, להתחרט על כל פעם שרציתי אי-פעם למות.
הוא אומר לי את המילים שבחיים לא שמעתי מאף-אחד. אפילו לא מפיטר, אפילו לא מהבן-אדם שישן איתי על אותה מיטה בכל יום מאז שהתחתנו, לפעמים היה עדיף שישקר לי כדי לחמם את גופי הקר, אבל הוא לא היה מצליח ממילא, כי הוא היה פיטר.
-"ולא הספקתי להגיד לך בכרכרה שהדבר היחיד שמנסה לשבור לי את הלב בכל פעם שאני מסתכל עלייך זה הקיר הבלתי נראה שקיים בנינו כשאנחנו נמצאים על יד אנשים."
"ועכשיו הקיר הזה איננו."
-"לגמרי," הוא נושק לשפתיי, -"איננו."
אנחנו שומעים קולות מתקרבים ומחליפים בנינו מבטים, שנינו מבינים שפיטר והמפקד מתקרבים אלינו אז אני תופסת בפניו ומנשקת אותו פעמים רבות, שפתיו זזות באיטיות על שפתיי וכשהוא מתנתק ממני הוא מתחיל לצחוק.
"תגיד שהתעלפתי ומצאת אותי כאן חסרת-הכרה."
-"כן, הוד מעלתך." הוא מצדיע בפניי ואני מכה בכתפו כשכל מה שאני רוצה לעשות שוב, שוב ושוב זה לנשק את שפתיו, את כל פניו, להראות לו את כל אהבתי אליו.
הוא לוקח את ידי ושוזר את האצבעות שלו באצבעותיי, אני בוהה באצבעותיו ובאצבעותיי ביחד ומחייכת כשאני מהדקת את אחיזתי והוא מהדק אותה חזק יותר.
-"אני אוהב אותך." הוא אומר ומסתובב עם הגב שלו אליי בעוד שאצבעותינו שזורות יחדיו, כשצל שתי דמויות מופיעות על הרצפה, אני מנסה להוציא את ידי מידו והוא נותן לזה עוד רגע אחד, רגע אחד לפני שפיטר והמפקד מופיעים מולנו.

מבט האימה התפשט על פניו של פיטר ואני הורדתי את ראשי, מעמידה פנים שראשי מסתחרר ומניחה את ידי על העץ שאני נשענת עליו.
-"מה קרה?" בריצה קלה אליי, הוא והמפקד נעמדים מולי.
-"מצאתי אותה כאן חסרת-הכרה ואז היא התעוררה." ג'ונג-צ'אן עונה במקומי ואז פיטר תופס את המבט שלי.
-"חסרת הכרה? מה קרה? למה נעלמת לנו באמצע היער הזה?"
"אני בסדר עכשיו." אני אומרת בשקט ומתחילה ללכת, אבל הוא תופס בידי ועוצר אותי. אני לא מסתובבת כדי להסתכל עליו ובמקום זה אני מגלגלת את עיניי.
"לא שתיתי מים הרבה זמן, כנראה התייבשתי." אני מדברת.
-"איך מצאת אותה כאן?" שואל פיטר ואני מסתובבת כדי להסתכל עליהם, פיטר עדיין אוחז בידי.
-"הוד-מעלתך, אני מניח שהאינטואיציה שלי עבדה לכיוון הנכון, אין לי הסבר הגיוני לכך, אבל היא בסדר עכשיו, אתה רואה?"
אני שוכחת שהחיוך שעולה על פניי הוא נראה בפניי כולם ולא רק בפניי סגן-המפקד ואני מורידה את ראשי.
-"כן. מזל שמצאת אותה, אני לא יודע איך להודות לך על זה."
בלעתי את רוקי למילותיו של פיטר.
-"על מה אתה מדבר, הוד מעלתך."
-"אני מתחיל לחשוב שאתה אמור לשמור על אשתי יותר." הלב שלי מגביר פעימותיו ואני מרימה את ראשי כדי להסתכל על פיטר שמסתכל על ג'ונג-צ'אן ומעביר את מבטו אליי.
-"אני… לא יודע מה להגיד לך על זה, הוד מעלתך." סגן-המפקד מחייך אל פיטר ומוריד את ראשו למטה.
-"הייתי לוקח אותך בתור שומר הראש האישי שלה, אבל לוח הזמנים שלך כה צפוף שאתה לא יכול להתקיים בשני מקומות בו זמנית." פיטר באמת אמר את זה. המילים האלה יצאו מבעד לשפתיו מבלי להסס, הוא חשב על זה טוב-טוב ואני מתחילה לחשוד.
הלב שלי מתחיל להשתגע מבפנים מכל מה שאני שומעת.
-"הוד מעלתך." ג'ונג-צ'אן מוריד את כובעו בפניי פיטר ואז אומר את המילים הבאות שמצלצלות במוחי ללא הרף, -"אני לא מפקפק במחשבותיך, אבל אם אתה רוצה אותי בתור שומר הראש של הוד מלכותה, עלינו לדון על כך ביחד עם הקיסר."
ופיטר מסתכל עליי ממושכות.
ההלם שחטפתי משניהם באותו הזמן היה מסוכן, אני חושבת שאני עומדת להתעלף ולאבד את הכרתי בשניות הקרובות.
-"המפקד, אתה חושב שזה אפשרי?" פיטר מפנה את שאלתו אל המפקד ג'אה-סוק שעומד על ידינו.
-"איני יכול לענות במקום הקיסר, הוד מעלתך."
-"בכל מקרה, הכרכרות שלנו כנראה כבר מחכות לנו. אני חושב שזה יתאפשר לנו בסופו של דבר." פיטר מסיים לדבר ומושך אותי בעדינות אחריו.
אני מרימה את השמלה שלי ומבחינה בצעדיו האיטיים שג'ונג-צ'אן עושה רק כדי ללכת איתי באותו הקצב, לצדי.
הוא מחייך אליי עם עיניו ואני רואה את האושר הזה. אני לא מאמינה שזה באמת יכול לקרות.
האהוב שלי יהפוך להיות השומר האישי שלי בעוד שצריכים אותו בתור סגן-המפקד באימפריה הקוריאנית?
לא יכולתי להסביר איך הרגשתי, רק המשכתי לחשוב על הדיון של פיטר ביחד איתו ועם הקיסר.
ומשום מה, הרגשתי שהכול היה תלוי בקיסר, כאילו ליבי הונח על שולחנו והייתה לו האפשרות לרסק אותו בתשובה שלילית או להושיט אותו אל סגן-המפקד.
ובשני המצבים, הוא היה ממשיך לפעום רק בשבילו.