Ep 5
פיטר עמד על יד החיילים הקוריאנים והמשיך לשוחח איתם, אני עמדתי על ידם, במרחק של כמה צעדים מהם ומהגשם החלש.
תמיד אהבתי לצפות בטיפות הגשם כמו שאהבתי להביט בשמש החמה שליטפה את פניי בדנמרק בכל אחר-הצהריים.
יותר מזה, אהבתי את הרעש של טיפות הגשם על הרצפה ועל גגות הבקתות הקרובות אל הבקתה שלנו.
אנחנו עומדים בחוץ כשעליי שמלת התחרה השחורה שלי שהגיעה איתה הנה, אחרי עוד סיבוב אחד של קלפים, הבנתי שפיטר שם לא מעט כסף וגם הרוויח, לפי החיוך המנצח שלו.
סגן-המפקד עזב ביחד עם המפקד לפני רגעים ספורים, היה לו מבט מבויש על פניו לפני שעזב, הוא הרים את עיניו אליי ואני ניסיתי להתעלם ממבטו ככל האפשר למרות שבתוך תוכי רק רציתי להסתכל אל תוך עיניו ולהרגיש את החום הזה שממלא את גופי.
-"לא קר לך, עלמתי?" אני מסיטה את מבטי אל הקול שמדבר אליי ורואה את אחד החיילים הקוריאנים שאינני מכירה.
"אני בסדר, תודה."
-"הוד מעלתך." הוא מסתכל עליי, מבין מי אני ומיד קד קידה עמוקה בפניי.
אני צוחקת מהתגובה שלו.
"זה בסדר, אתה לא אמור לעשות את זה."
-"אני מתנצל, הוד מעלתך. לא שמתי-לב שזו את, זאת אומרת-"
אני קוטעת אותו ואומרת לו שוב, שזה בסדר ולא קרה שום-דבר.
הוא קד בפניי שוב ועוזב אל הגשם. אני מסתכלת עליו בעוד שהוא רץ ומדיו מתרטבים מהטיפות, צוחקת מכמה שהם מנומסים וחביבים אליי.
אני מסתכלת על טיפות הגשם אשר מרטיבות את כל השטח שלנו, על הבקתות הקוריאניות ועל הבתים הקטנים, וכנראה גם רואה את הביתן הקטן שלי ושל פיטר, הוא נמצא מאחורי כמה בקתות מכאן.
במחשבה לעצמי, הייתי מוכנה להישאר כאן כל שארית חיי ולא רק לטיול.
-"תמיד אהבת את הגשם." פיטר כבר למד אותי, הוא ידע עליי המון דברים.
"כן. הגשם מרגיע אותי."
-"איך את מרגישה?" הוא מסתכל עליי, גורם לי להתנתק מהמחשבות הרגועות שלי.
"אני מרגישה טוב. איך אתה מרגיש אחרי משחק שכזה?"
-"אני מרגיש מצוין. אני מתחרט על כך שלא הגענו לכאן מוקדם יותר."
אני מסכימה איתו בשתיקה וממשיכה לשמוע לגשם.
-"הספקת להכיר כבר מישהו מכאן?"
ליבי מחסיר פעימונת.
"לא, אבל אם ראית את החייל-"
והקול שלו קוטע אותי.
-"כן, זה היה ג'ו מין-הו. הוא טירון."
ניסיתי להבדיל בין טון קולו הרגיל לבין הטון שאיתו הוא מדבר עכשיו.
"מה טירון עושה כאן?"
-"הוא אחד מהטובים."
"אני חושבת שהוא חשב על להתחיל איתי עד שהוא באמת הבין מי אני."
כשפיטר התחיל לצחוק, הלב שלי התחיל להירגע.
כי לא היה יכול להיות שפיטר יקנא. הוא אפילו לא אוהב אותי… ככה.
-"החיילים כאן נואשים לאישה. את יודעת."
אני מסתכלת עליו במבט שואל.
"למה אתה אומר לי את זה?"
-"כי הם סגורים כאן כל הזמן." הוא לוחש לי בשקט.
-"הם לא יכולים להתחתן."
"למה אתה מדבר שטויות." אני מגלגלת את עיניי בלעג לדבריו של פיטר.
-"אני לא מדבר שטויות, את חושבת שברגע שמישהו מכאן יתאהב במישהי הוא יוכל לתפקד כראוי? הם אלה ששומרים על הקיסר, האנשים הכי קרובים אליו."
על פניי נשבה רוח חזקה שסטרה ללחיי.
"למה אתה מספר לי על זה?" אני מלכסנת אליו מבט והוא שותק.
פיטר מנסה לקרוא אותי שוב, ואני מתחילה לא לאהוב את זה.
-"כדי שתדעי שאלה לא שטויות."
"עכשיו אני יודעת. כמה טוב שיש לי אותך."
ואז הוא מניח את ידו על כתפי.
-"לא קר לך?"
"נעים לי. אני אוהבת להרגיש את הרוח הקרה על פניי. אני אוהבת את הגשם."
אני מרגישה שפיטר מסתכל עליי אז אני מפנה את מבטי אליו.
"איך אתה מכיר כאן כל-כך הרבה אנשים?"
-"אני קראתי עליהם המון, למרות שאני לא מכיר אותם אישית, הם יודעים עליי יותר."
"מי האהוב עליך ביותר?"
-"הקיסר ואני לא יכול לוותר על הגנרל."
"ומי הפחות?"
הוא עוצר כדי לחשוב, מסתכל קדימה ומשלב את אצבעותיו ביחד.
"אני תוהה אם יש מישהו שהוא פחות אהוב עליך."
זה היה העניין.
השיחות שלי ושל פיטר התנהלו ככה, יכולנו להתחיל שיחה על מזג אוויר ולסיים אותה כעבור כמה שעות כשהספקנו לצחוק, הוא יותר, לבכות ולהראות את הצד הרגיש והאגרסיבי בנו. התנהגנו כמו אחים אחד אל השנייה, דיברנו כמו אחים אחד אל השנייה.
לא הייתה בנינו שום… תשוקה.
לא היו בנינו מבטי אהבה, זה לא היה קיים על קצה לשוננו כשדיברנו על הדברים ששנינו אוהבים.
-"תמיד חייב להיות מישהו פחות אהוב." פיטר תמיד אמר את זה, אני חושבת שהוא אמר את זה ביום הראשון שנפגשנו.
-"אבל… אני חושב שאני אוהב כאן את כולם, אני אוהב את האוויר הנקי של קוריאה ואת היופי הזה." ראיתי כיצד הוא נהנה מהריחות שהתעופפו באוויר, זה היה ריח של דשא לח ושל תה דובדבנים חם.
-"את לא עייפה? השעה כבר מאוחרת."
אני מביטה אל השמיים ומנידה בראשי בשלילה.
-"אני צריך לנוח קצת אחרי היום, מלא מחכה לנו בימים הבאים." הוא לוקח את ידי ושואל אם אני עייפה, שוב.
"אני עדיין לא עייפה."
ראיתי את המבט החושב שהיה לו ותהיתי על מה בדיוק הוא חושב.
-"אני לא יכול להשאיר אותך כאן לבד והחיילים עזבו. את רוצה שהארולד יישאר איתך עוד קצת?"
אני מצחקקת.
"אני מכירה את הדרך חזרה, אני יכולה לראות את חלון החדר שלנו מכאן."
-"באמת?" הוא שואל ואני מצביעה קדימה.
-"אם כך, כדי שלא תישארי לבד, אני כבר חוזר."
רגליו הארוכות של פיטר דילגו בין השלוליות הקטנטנות והוא נעלם משדה ראייתי.
לא חשבתי על מה היה בראשו של פיטר כי היה הרבה, אבל הרגשתי את גופי מתחמם, הרגשתי את פעימות ליבי בכל גופי וחשתי בקרבה הזאת.
פיטר חזר, ולצדו צעד הוא.
גבו זקוף, במדי צבא וכובע צבאי שזהה לשל המפקד והגנרל.
ליבי הלם במהירות. אני מסתכלת על פיטר במבט לא מבין שיסביר לי מה הולך כאן, ופיטר מחייך אלי.
שניהם עלו את המדרגות, נעמדים מתחת לגג שכיסה אותנו מפני הגשם.
-"סגן-המפקד ג'ונג-צ'אן יעמוד לשירותך ככל שתרצי להישאר כאן." אומר פיטר ולוקח את ידי.
במבט חטוף אני רואה אותו מסתכל עלי ומחייך חיוך צנוע. הוא אפילו לא פזל לכיוון הידיים של פיטר אשר החזיקו בשלי.
סגן-המפקד מצדיע לפיטר ושניהם צוחקים.
-"אני חושב שאני אירדם היום מוקדם מהרגיל, אז אני אאחל לך לילה-טוב כבר עכשיו." פיטר מסתכל על פניי ואני מהנהנת.
"לילה-טוב, פיטר." אני אומרת בשקט.
אני שומעת את הצעדים של פיטר שהופכים למהירים ככל שהגשם מתחזק והוא נעלם אל הצד השני, נעלם משדה הראייה שלי.
שלנו.
אני עומדת באותו המקום כבר כמה שניות מבלי להוציא הגה מפי, צופה בגשם המתחזק, מרגישה את פעימות ליבי מתחזקות גם הן.
הושטתי את ידי קדימה כדי להרגיש את טיפות הגשם על עורי, ובלי התרעה מוקדמת, כף יד חזקה תפסה בזרועי וסובבה את כל גופי אל מקום שנמצא בין הבקתות, היכן שהגשם מטפטף עלינו, היכן שאף אחד לא היה יכול לראות אותנו, הוא משך אותי אליו ככה שעמדנו קרוב יותר מ-איך שעמדנו מוקדם הערב.
הגשם יורד עלינו ואני מסתכלת על פניו הקרובות אל פניי, כובעו ומעילו מתכסים בטיפות בכל רגע שעובר ועיניו המלוכסנות סורקות ולומדות את פניי במבט ממוקד ורציני.
הוא הביט בעיניי ואז על שפתיי, פעימות ליבי התגברו כשהוא הניח את ידו על הלחי שלי ואגודלו מלטפת אותה.
החייל הקוריאני שחיכיתי לו שלוש-שנים מאז אותו יום כשאנשי הקיסר הגיעו אלינו לארמון, בעוד שהייתי ילדה בת שבע-עשרה בלי מחשבות על חתונה וארמון משלי, בלי לרצות להיות מלכה, בלי לקבל את מה שלא רציתי, מה שלא ייחלתי לו, לא רציתי להיות כלואה בארמון משלי.
הדמעות החלו לצרוב בעיניי כשהפסקתי להביט בעיניו, חשבתי על עצמי בתור מלכת דנמרק ולא אהבתי את עצמי על זה.
הרגשתי כלואה. הרגשתי שאין לי קול בפני העם שלי, אין לי קול בפניי בעלי, גם אם הוא פיטר ששומע ויודע הכול, שהיה עושה הכול כדי להשאיר את שמי נקי.
אבל אני לא יכולה לשמור על שמי נקי. הרגשתי כלואה בתוך ארמון דנמרק, וכאן בעודי נמצאת בקוריאה עם האהבה היחידה והראשונה שהייתה בליבי, הרגשתי מאושרת, חופשייה כשאני נעלמת, מאבדת את עצמי בתוך העיניים המלוכסנות שלו.
משהו בו משך אותי ולא יכולתי לסרב לו, לא יכולתי לסרב למבט הזה, לעיניים האלו, לא יכולתי לא להסתכל עליו, לא לצפות בו, לא לבהות בו, לא יכולתי לא לעמוד כאן איתו מתחת לגשם השוטף.
הוא תפס בפניי בעדינות והחזיר את עיניי אל עיניו.
יכולתי להריח את ריח גופו ולדמיין את טעם שפתיו, אבל במקום זה, הסתכלתי עליו עם מבט הערצה בעיניי, כאילו הוא כל מה שאי-פעם רציתי שיהיה לי.
-"שתית הרבה היום?" מציין קול לא מוכר וגברי.
ג'ונג-צ'אן ואני מחליפים מבטים בנינו ונצמדים אל קיר הבקתה. בעוד שחשבתי שכולם הלכו לישון, הסתובבו כמה אנשי-קיסר בחוץ.
אנחנו שומעים את הצעדים שלהם שהולכים ונעלמים והוא מניח את ידו על כף ידי ומתחיל לצחוק בשקט, אני מצטרפת אליו בצחוק, מביטה בעיניו המתכווצות ובאפו כאשר הוא צוחק ככה ביחד איתי.
ואז הוא תפס בזרועי שוב ולקח אותי לשם.
הוא גורר אותי אל הבקתה שהיינו בה מקודם, היכן שהגנרל שיחק איתם קלפים, היכן שהשיחה הראשונה שלנו התקיימה.
הוא מוודא שהוא נועל את דלת העץ שמאחורינו ואני צועדת על רצפת העץ קדימה, עד שאני נעמדת היכן שהשולחן שלי נמצא, בצדי החדר המרווח.
אני שומעת אותו מתקרב וברגע שגופי אמור להסתובב אליו, הוא תופס שוב פעם בזרועי ומסובב את כל גופי אליו עד שמדיו צמודים אל שמלתי.
הוא הוריד את כובעו. נראה מוכר כל-כך לעיניי כשהוא ככה.
-"על מה את חושבת?" הוא שואל, קולו חלש, גורם לשיערי לסמור.
שפתיו בגובה עיניי ואני חסרת-מילים. הגשם נשמע עמום עכשיו, כשאנחנו בחדר סגור.
אני חושבת על כל-כך הרבה דברים עכשיו, רק אם הייתי יכולה להגיד לך את כולם, רק אם הייתי יכולה לספר לך על כל מה שאני חושבת, היינו מעבירים את כל חיינו ביחד בים של מילים מלאות באהבה אליך.
וכל מה שיוצא לי להגיד לו זה את הכאב שיש בי.
"על מה אם כל זה לא מגיע לי?" הוא מביט אל תוך עיניי תוך כדי השאלה שלי שיוצאת מפי בקול החלש ביותר.
"אני…" לפני ששפתיי נמשכות ונצמדות אל שפתיו, "אני בוגדת." אני ממלמלת לעצמי חרישית ורואה אותו מוריד את ראשו.
הוא שמע את מילותיי.
ואני לא יכולה להסתכל עליו כשהוא ככה. אני מרימה את סנטרו מעלה והוא תופס במותני בחוזקה, אני מלטפת את פניו כאילו והוא שלי.
מבט חד בעיניו והוא נצמד אל פניי, -"גם אני, בוגד."
זה היה החייל הקוריאני שלי, סגן-המפקד.
הוא רוכן קדימה ושפתיו נצמדות אל שפתיי. הלסת החדה שלו מתנגשת בשלי.
נשימתי נעתקה והדם המשיך לזרום בעורקיי, פעימות ליבי הואצו מתזוזת שפתיו על שפתיי ואיך שהוא העמיק את הנשיקה שלנו.
הוא הרים את ידו לאט והניח אותה על צווארי, ואני כרכתי את זרועותיי מסביב לצווארו.
כאילו חיכיתי נצח לרגע שבו אני אהפוך לשלו והוא יהפוך לשלי, כאילו היה שווה לחכות לרגע הזה שבו הוא מנשק את שפתיי, מפיג את כל המתח והמבטים שהיו בנינו, מנפץ את כל החלומות הכי מלוכלכים שלי עליו בלילות והופך אותם לאמתיים ברגע אחד.
ואז ידי מורידה את מעיל הצבא שלו, וידו מנסה לפתוח עוד כפתור מהשמלה שלי, והוא ממשיך לנשק אותי ללא הרף עד שצווארי נחשף והוא עוזב את שפתיי.
אני נושקת לצווארו כשאנחנו מגיעים לקיר מלא בספרים ואני מניחה את ידי על אותו קיר כדי לשלוט בעצמי.
הוא תופס בצווארי בעדינות ופוקח את עיניו ביחד איתי, מסתכל עליי לרגע אחד וחוזר לנשק אותי בהישמע רעם חזק.
אני מחזיקה בפניו והוא בפניי ואני מרגישה את האהבה הראשונה שלי.
אני מרגישה את כל מה שלא הרגשתי עם מישהו אחר, אני מרגישה את כל מה שאי-פעם רציתי להרגיש כשדמיינתי וחשבתי עליו.
מנשיקה על הלחי ועד למגע האסור הזה.
ידיי מטיילות על פניו החלקות בעודנו מתנשקים ואני צוחקת אל תוך הנשיקה שלנו, מרגישה את החיוך שלו על שפתיי.
זאת הייתה האהבה הראשונה שלי, בדיוק כמו בספר שקראנו, היא הייתה אהבה אסורה ששום חוק לא היה מסוגל לעצור אותה.
חציתי את גבולי בתור מלכה, והוא בתור סגן-מפקד צבא קוריאני, בתור אחיינו של קיסר קוריאה.
יכולתי למות בשקט.
יכולנו למות שנינו, אם מישהו היה רואה אותנו, אבל הלילה המשיך מבלי שהזמן יתקיים בפינת חדר המשחקים של הגנרל, והגשם המשיך, והוא המשיך לנשק אותי שם.
החייל הקוריאני שבשבילו הייתי מפסידה במלחמות ובוגדת בכל מדינה שלא הכרתי.
כזאת כנראה הייתי, לא נאמנה.
נולדתי בוגדת בשביל האהבה.
הגשם בחוץ הפסיק וכל מה שיכולתי לשמוע זה את הטפטופים שהכו ברצפות שבחוץ כשהוא המשיך לנשק את שפתיי.
עבר מלא זמן מאז שמצאנו את עצמנו כאן בחדר, זה היה הזמן הטוב ביותר בכל חיי, המאושר ביותר, היפה ביותר שהיה. בדיוק כמוהו.
פעימות ליבי פעמו בקצב לא רגיל כשישבנו שם, מסביב לשולחן הקטן שבו ישבתי וניסיתי לקרוא את הספר שלי, כשהוא ישב על כיסאי ואני על רגליו.
הסתכלתי על פניו והתקרבתי אליהן, נושקת לשפתיו שוב ושוב והוא צוחק.
החום והלהט והניצוץ שבעיניו גרמו לי לחשוב ברגע הזה שהוא נולד בשבילי ואני נולדתי בשבילו.
לא נאמרו מילים, החדר היה מלא ברעש ששפתינו יצרו כשהן נצמדו שוב, שוב ושוב, עד שעצרתי והסתכלתי עליו.
עיניו נעלמות בתוך עיניי ואני מעבירה את אצבעותיי על שיערו השחור.
"אתה בטח עייף." אני אומרת לו, והוא ממשיך להסתכל עלי בלי לדבר.
עיניו מתלכסנות בעליזות, חיוך מתפשט על פניו ואני מצמידה את פניי אל שלו, בלי לעצום את עיניי, אני מנשקת את שפתיו וכורכת את ידי מסביב לצווארו.
ואז הוא מניח את ידו השנייה על מותני ומקרב את גופי אל גופו בעוד ששנינו ישובים על הכיסא.
-"אני לא עייף כשאני איתך." הוא מדבר אלי ומלטף את הלחי שלי בעזרת אגודלו. זאת הרגשה מדגדגת וכה נעימה שיכולתי להירדם ככה, עם ראש על כתפו, בתוך זרועותיו.
אבל לא יכולתי. לא יכולתי אפילו לחשוב על זה, אז הזדקפתי והסתכלתי על פניו כאילו ואני רואה אותו בפעם האחרונה, הסתכלתי בעיקר אל תוך עיניו הצרות והמלוכסנות חסרות העפעפיים ומשהו בתוכי גרם לי לפרוץ בצחוק.
-"מה זה, שאת צוחקת עליו?" הוא שואל כשגם הוא צוחק בשקט.
הנחתי את ידי על ליבו והמשכתי לי לצחוק, שנינו מביטים זה בזו וצוחקים, ואז אני אומרת לו בשקט,
"האהבה שלי אליך. היא מצחיקה אותי."
זה אכן היה מצחיק, מה שקרה בנינו, באיזו מהירות הכול קרה בנינו מבלי שבאמת נכיר, דיברנו כאילו הכרנו אחד את השנייה שנים רבות, הוא נישק אותי כאילו זה היה הבית שלו, ואני נישקתי אותו כאילו רק שפתיו היו קיימות בעולמי.
ואז אני חושבת על כמה שאני אוהבת את הקול שלו.
-"אני רוצה להיות איתך ככה, תמיד." הוא אומר וראשי מהנהן למילותיו, אני מרגישה שיכורה משפתיו. אני תופסת בפניו והוא צוחק, שפתיו מתכווצות מהמחיצה הקלה של אצבעותיי על עצמות לחייו ואני צוחקת, לא יכולה להפסיק, והוא תופס בידי ועוצר הכול.
שתיקה.
הוא מביט אל תוך עיניי.
בכל פעם מחדש שהוא עושה את זה, גופי נחלש.
-"אני לא יודע איך הייתי יכול להמשיך לחיות בלעדייך, אם לא היית מגיעה לכאן, אם לא היינו-"
אני לא נותנת לו לסיים את המשפט ומנשקת את שפתיו בחזקה.
"אני כאן." אני נושקת לשפתיו, "אתה כאן."
-"אני לא רוצה שתעזבי-" הוא מדבר תוך כדי.
אני מנשקת שוב את שפתיו, הפעם, שפתיי מטיילות מטה, אל קו הלסת שלו ואני שומעת את נשימתו הקלילה, צמודה אל אוזניי, ואני מפסיקה לנשק אותו בצווארו כשאני שומעת את הכאב הזה שבמילים שלו.
-"אני אוהב אותך. אני לא רוצה שתעזבי."
מוכת הלם, ישבתי על רגליו.
עוברות כמה שניות והוא תופס בפניי ומחזיר את עיניי אל גובה עיניו.
עיניו, אלה שיכולתי להרוג רק בשביל שיסתכלו בשלי, אלה שיכולתי לבגוד במדינות שהיו אף-פעם לא שלי רק בשביל שיחייכו אל עיניי, אלה שהייתי הורסת כל אחד רק בשביל שיפשיטו אותי בחדות, הן התמלאו בדמעות בן רגע.
-"אני אוהב אותך." המומה כפי שהייתי, ישבתי שם על רגליו והסתכלתי בדמעה הזולגת שעל הלחי שלו.
-"ואני לא רוצה שאת תעזבי, לעולם. אני לא אוכל להתמודד עם העזיבה שלך בידיעה שאת הולכת ואולי לא תחזרי יותר לכאן, אני לא חי היום בידיעה מה יקרה מחר בשלטונו של דודי, אני לא חי באחת מהמדינות שלך כדי לדעת שאוכל לבוא ולראות אותך, מספיק לי רגע אחד שאעביר איתך, אבל כשאני רגע איתך, אני צריך עוד אחד עם אין-סוף רגעים. ואני לא רוצה שתעזבי, אני יודע שאת תעזבי בקרוב, בגלל זה אני רוצה להמשיך איתך את הלילה, כאן, כי אני ממשיך לדמיין אותנו נפרדים, ואני לא חושב שאעמוד בפרידה הזאת.
אסור לנו להיות ביחד אבל… אבל זה כל מה שאני רוצה להיות, איתך, ביחד.
ואני לא יכול, אני לא יכול לכתוב לך מכתבים, ליבי לא יהיה שקט, ואני רק מחכה לרגע הזה, שכבר לא יהיה לי אכפת שיראו אותך ביחד איתי, ואני מרגיש שאף-אחד לא יכול לעצור אותי, ואני מרגיש שזה לא יכול לקרות.
לא בעוד ששנינו חיים."
הוא מסתכל על פניי ואז מוריד את ראשו מטה, מרים את ידיי, הוא מחזיק את שתיהן ונושק להן, אני מרגישה את הדמעות שלו כמו טיפות הגשם על כף ידי והוא מרים את עיניו בחזרה אליי.
-"אני אוהב אותך ככה. ושנינו מסכנים את חיינו. ובכל הזמן הזה שתשהי כאן, אני אמשיך לחייך אלייך. אני אמשיך לשקר, אני אמשיך להמציא סיבות הגיוניות מספיק רק כדי לראות את פנייך. אני אמשיך להתלוות אלייך רק כדי להרגיש אותך קרובה אליי. אני אמשיך לעשות את האסור בשבילך גם אם אמצא את עצמי מדמם, גם אם אי-פעם אתפס בבגידה ואאבד את כל מה שיש לי, עד שאזעק חזק מכאב ולא אבקש רחמים."
הבטתי בו בעיניים שהתרחבו אט-אט בפליאה וכל מה שיכולתי לעשות היה לבכות. עם כל מילה שיצאה מבעד לשפתיו, מצאתי את עצמי בוכה בתוך עיקול צווארו. לא יכולתי לעצור את עצמי, אז נתתי לדמעות לשטוף את פניי.
הוא החזיק בידי ועזר לי לקום מהכיסא, מוחה את דמעותיי ורוכן לעבר שפתיי.
לפני ששפתיו הונחו על שפתיי, הוא ליטף את הלחי הרטובה שלי, -"בבקשה. אל תבכי."
ואז שפתיו נושקות לשפתיי ברכות, וכשהן צמודות אל שלי, אני מרגישה את תזוזתן על שפתיי ואת מילותיו, בליבי, והוא אומר,
-"אני נשבע לאהוב אותך לנצח."
הטעם המשכר על לשונו והמגע הרך המשולב עם טעם מלוח של דמעות.
והנצח הרגיש כאילו הוא נמצא רק כאן, כשאני איתך, בפינה הזאת שבחדר של הגנרל, כששנינו חוטאים ועושים את האסור ביותר, נשבעים לאהוב לנצח, כשהנצח כבר כאן.
תגובות (0)