the greatest hero on earth1

פרק 1
החיים בעולם שלנו יכולים להיות די משעממים אם אתה בחור רגיל. כמובן,אם אתה מקבל כוחות על החיים שלך משתנים מקצה לקצה-אתה מתחיל עם קצת מרדפים אחרי שודדי בנק, ואז אתה פוגש שודד בנק עם כוחות על כמו שלך, ואז עוד אחד,ואז עוד אחד, ואחרי חצי שנה אתה מוצא את עצמך נלחם בקרב אגדי נגד גורמייט ביחד עם איירון מן סטאר לורד ושאר גיבורי על. ואז אתה מקבל הכרה בעיתונים. ועושים עלייך כתבה. "בריינווייב הציל את ניו יורק!", הכותרת הראשית צועקת. ואתה הופך לאוונג'ר מן המניין, ואז נלחם בעוד אינספור קרבות אגדיים, וכ' וכו'.
אבל אם אתה בחור רגיל,-זה מסלול די מחושב מראש. קודם אתה מסיים תיכון. ואז אוניברסיטה. אתה מוצא לעצמך איזה עבודה משעממת, שמכניסה כסף לא רע. אתה בונה לעצמך חיים נוחים בפרברים של ניו יורק, ואתה אפילו די מרוצה מהחיים שבנית לעצמך. אבל אז אתה מביט למעלהףלשמיים, ורואה את איירון מן חותך את השמיים בחליפה האדומה-זהובה שלו,ואתה מבין שבאמת לא תגיע לשיא של החיים האלה.
האמת שאצלי זה תפס אותי די בהפתעה,כל הקטע הזה של כוחות על. באותו הזמן הייתי בחור בן 19, שרק עכשיו חזר מטיול ארוך באירופה, ועבד בחנות ספרים קטנה במנהטן. כל החיים שלי גדלתי בניו יורק, והאמת שאהבתי אותה- זה הרגיש לי כמו מקום שבו דברים קורים. תכננתי להרשם לאוניבסיטת ניו יורק בסתיו, ובינתיים עבדתי שם וחסכתי קצת כסף. גרתי בדירה שכורה קטנה לא רחוק מהחנות בה עבדתי,וחיכיתי לפתיחת ההרשמה. הייתי די בודד באותה תקופה,אבל זה לא הפריע לי-הספרים היו רוב עולמי. לא התעניינתי בעולם הדייטים כל כך, למרות שנראיתי,ואם יורשה לי להגיד גם נראה בהווה, די טוב. אני בחור די גבוה, ושרירי. כשאני במצב אנושי העיניים שלי ירוקות כהות. תווי הפנים שלי הם די נאים, ולמרות שבאותה תקופה לא היה לי זקן והייתי חלק למשעי,עדיין נראיתי טוב. אבל בכל מקרה,זה לא שינה הרבה- גם אם נראיתי טוב,עדיין נראיתי כמו תפרן.
חודש לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה הלכתי לדירה שלי בסיומה של משמרת. הייתי מאוד קרוב לדירה שלי כשלפתע פשוט קרסתי. הרופאים שהגיעו אחר כף אמרו שזה דום לב. איכשהו,הייתי בסוג של חוויה חוץ גופית כל הדרך אל בית החולים. כשהגעתי לבית החולים פשוט עמדתי ליד הגוף שלי,שהיה מחובר לכל מיני מכשירים. הראש שלי היה פשוט ריק ממחשבות. זאת הייתה חוויה פשוט מוזרה. תהיתי אם אני מת כבר, או מתי אני אמות.
"אתה לא תמות, אם אתה לא רוצה." אמר קול מאחורי.
הסתובבתי. מאחורי עמד..יצור מוזר כלשהו. הוא היה שחור לחלוטין,אבל הגוף שלו הואר בדברים דומים לכוכבים. זה היה כמו להסתכל על שמי הלילה באמצע המדבר,כשאתה יכול לראות את כל גופי השמיים.
"מפאת קוצר הזמן ודוחק הרגע, אני אוותר על ההצגה הרשמית,אבל כן אגיד לך שאני מעוניין להיות אתה." אמר היצור.
"אני לא חושב שהבנתי.." אמרתי,בהלם מוחלט.
"אז מוטב שאסביר." אמר היצור. הוא החווה בידו ומשום מקום הופיעה ספה."אני יודע שזה ממנהג בני האדם לשבת כשהם שומעים חדשות מרעישות. אז אני מציע שתשב."
היצור פתח בדברים."בנוגע אליי,קצת קשה להסביר מה אני. אם תרצה, אני ההתגלמות של היקום." הוא אמר." תחשוב עליי כעל ההתגלמות של כל מה שחי ולא חי ביקום הזה." הוא אמר. "אוקיי,ומה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו,עדיין מוכה הלם מכל הסיטואציה."אני רוצה להציע לך דבר פשוט. אתה עומד למות. ברגע שאלך, יישארו לך דקות ספורות לחיות,ואז תתפוגג ותהפוך לריק. אני מציע לך להפוך לנציגות שלי בקרב היצורים החיים. להפוך להתגלמות של היקום." הוא אמר."זה כמובן יבוא בשלבים ואני לא יכול לגלות לך את כל מה שתוכל לעשות, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח- אתה תחיה. למעשה,אתה תחיה לעד. היכולות שתקבל בהתחלה יבטיחו זאת. אתה תרפא מכל פציעה,תהיה חסין כמעט לכל מחלה וכל פגיעה, ויהיה כמעט בלתי אפשרי להרוג אותך."
"ומה המלכוד פה?" שאלתי."כרגע,זה נשגב מבינתך. אבל בסופו של דבר תבין הכול. לדעתי תגלה שהיתרונות שהצעה הזאת עולים על החסרונות."
"אז מה אתה אומר?" שאל היצור.
חשבתי לדקה."אני חושב שאני מעדיף לחיות לנצח מאשר למות". אמרתי בקול חצי רועד.
"טוב ויפה..נקווה שתהיה יותר מוצלח מהאחרים." אמר היצור. "ועכשיו,התעורר!" אמר בצעקה רמה.

התעוררתי בחלוק בית החולים,בגוף שלי. כל הסימנים מהמכה נעלמו לחלוטין. בדיוק עברתי למצב ישיבה כשאחות נכנסה לחדר. "מר ווילן!" היא אמרה בהפתעה."דוקטור רורבאך,גש מיד לחדר 3011!!" היא צעקה אל המסדרון. אל הדלת הגיע רופא בגיל העמידה.לבוש חלוק לבן."מר ווילן, כבר חשבנו שנאבד אותך. טוב שחזרת אלינו." הוא הסתכל מעט על הצגים שהיו בחדר והציגו מדדים שונים. "כרגע הכול נראה תקין משום מה," אמר בקול שקט." אני רוצה להריץ עוד כמה בדיקות, ואם הכול יהיה בסדר,נשחרר אותך הביתה."

שעתיים לאחר מכן כבר הייתי באוטובוס בדרך חזרה לדירה שלי. לא הרגשתי שונה במיוחד. הרגשתי פשוט..לא עייף. רענן. בעודי תוהה לעצמי האוטובוס הגיע לתחנה שלי. ירדתי והתחלתי ללכת. לפתע שמעתי קול מאחורי."תביא לי את הארנק שלך!" הוא פקד. הסתובבתי והתכוונתי לתת לו את הארנק,אבל לפתע כוח פנימי כלשהו השתלט עליי."לא." אמרתי בקול סמכותי. הבחור התעצבן. "אתה יודע מי אני?! אני חייל של הקינג פין!!! אתה עוד תשלם חתיכת פ*******!!" הוא אמר,ושלף אקדח.עצמתי את עיניי,והתכוננתי לכאב. שמעתי יריי ,אבל..שום כאב. פקחתי עיניים וראיתי אותו רץ משם. הסתכלתי למטה וראיתי שיש חור בחולצה שלי, אבל שום שריטה על העור. התכופפתי והרמתי את הקליע. תחושה מוזרה עלתה בי. מעין השראה כזאת. הרמתי את הכדור,הכנסתי לכיס והלכתי לדירה שלי.
"מחר נבחן עוד קצת מה אני יכול לעשות," אמרתי לעצמי.