שברי עולמות
נשימות כבדות, באחרית של יום,
משב קר של רוח,
מנגעת בעור חשוף.
אור מכוון מרחוק, הוא ישוב על כסא לבדו,
הידיים חסרות תחושה,
מנותק מכל הוויה.
מעלה שברי עולמות, מביט בהם פוצעים בעורות, מותירים חתכים מדממים וכאב נעלם בשתיקות,
מדחיק תהיות לפינות.
לא מכיר בדמו שלו,
מניח לטיפות אדמומיות לזלוג אל אבק אדמה,
כלוא בקברו, ללא השלמה.
תגובות (0)