רק עוד יום

אני קמה בבוקר
ואני יודעת שהיום בשבילם זה שונה
מוזר שדווקא את היום הזה
אני הכי, הכי שונאת.
אני מצחצחת שיניים ומביטה במראה
מתרגלת חיוכי נימוסים
ולידי עוברת עוד בחורה
היא מביטה בי מרחוק ומסיתה מיד מבטה
למרות הכל היא לא אומרת מילה
אני חוזרת לחדר ומתלבשת
המדים שלי נראים שונים הפעם
אני לא מרגישה שמחה או מלאת גאווה
כשיורדים למטה אני שמה לב,
זאת לא פעם ראשונה.
הם כולם נמנעים מלהסתכל, או לדבר.
הם מחייכים בעדינות
לוחשים בשקט
הם חושבים שאשבר.
הטקס מגיע מהר
והם מבקשים ממני לעלות ולדבר
עשיתי המון חזרות
אבל עכשיו קשה הרבה יותר
בקהל יושבים המון פרצופים
רובם דיי נמנעים, חלקם מאוד מוכרים
דמעה יורדת בזמן שאני מדברת
אני לא יודעת למה.
אנשים פורצים בבכי ואני יורדת מהבמה.
אני לא יודעת למה.
כל יום הוא לא שונה.
כל יום הוא אותו דבר.
אולי בשבילם זה היום להקשיב.
אולי בשבילם זה היום לזכור.
אבל בשבילי, בשבילי זה כל יום.
המחנק בגרון מאיים בצפירה.
אבל בשבילי זה רגיל.
בשבילי זה כל יום.
כל יום שאתה לא נמצא.