הים והכוכבים

היא ישבה והסתכלה אל הים, המקום היה שקט מלבד קולות הגלים הנשברים על החוף, כשהרגישה במבטי הסתובבה, "אתה מצטרף?" לא האמנתי שהיא מדברת אלי,היא חזרה להסתכל על הים "איזה לילה יפה: שחור,חשוך,מרגיע" היא אמרה בקול חולמני. חשבתי על השילוב המוזר הזה 'שחור,חשוך ורגוע' ניגודים משלימים. "מה את עושה?" שאלתי "נותנת למחשבות לסחוף אותי עם הים" ישבתי לידה "למה?" שאלתי בפליאה "זה מה שאני עושה כשאני לבד…" "את לא לבד אני פה" חייכתי אליה "אתה לא. זה רק התת מודע שלי שמדבר אלי,כדי אני לא אשבר" היא חייכה והשפילה את מבטה "אבל אני לא אשבר אני כמו הגלים, נשברת בחוף ונסחפת חזרה אל הים, לעולם לא מוותרת למרות שאני חוזרת על הפעולה הזאת שוב ושוב. והאנשים, גולשים על הרגשות שלי. והחיות, מחיות את הנשמה שלי. כמו הגלים", לא ידעתי מה להגיד, רציתי להגיד לה שאני מתגעגע לה ושאני אוהב אותה אבל לא יכולתי, לא יכולתי לפגוע בה בצורה כזאת כי ידעתי שאני אף פעם לא אחזור. היא בכתה, אבל לא כמו כולם, בשקט, רק עם דמעות "תסתכלי על השמיים" היא הרימה את ראשה" "אני רואה חושך נצחי…" "ומה את רואה בתוכו?" "כוכבים?" היא שאלה בזלזול כאילו זה מובן מעליו "גם את החשכה הכי גדולה מאירים הכוכבים. ובתוך הים הכי סוער, מתקיימים חיים, וגם בעצב הכי גדול, שמרגישים כאילו הכל מתמוטט, יש אושר שהתגנב פנימה" היא חייכה וראתה שאני מתחיל להיעלם "אני אוהבת אותך" לחשה "אבל אני חייבת לתת לך ללכת" היא ניגבה את דמעותיה והסתובבה שוב, אבל לא אל הגלים, אל הכוכבים, בתקווה שהם יאירו גם את החושך שנוצר בתוכה