ריק

"וריק. ריק שם, את יודעת? אין שם כלום." היא צחקה, מה שלא התאים למצב הרוח הקודר שהייתי בו.
"אין דבר כזה, ריק. אפילו בחלל יש אטום בכל כמה סנטימטרים."
"אני שונא אותך." היא צחקה שוב. שאפתי את האוויר המזוהם והחלקתי לישיבה לידה. "את תמיד מוצאת משהו לצחוק ממנו."
"אתה תמיד מוצא משהו להיות מדוכא ממנו."
"זה לא כזה קשה, העולם פאקינג דפוק." היא עשתה פרצוף וחיבקה את ברכיה.
"הוא יכול להיות נחמד, תנסה לשנות פרספקטיבה."
"הו, כן, לשים את המשקפיים הורודות?"
"ורודים."
"מה?" היא נאנחה.
"משקפיים זה בזכר."
"ציינתי כבר שאני שונא אותך?" היא הנהנה.
"אבל אני רצינית. אתה טוען שהעולם כל כך דפוק. תנסה-"
"לעשות עם זה משהו?"
"האמת היא שעמדתי להגיד שתנסה להתעלם מהדברים הדפוקים."
"את מפחידה אותי." היא נאנחה ואז חייכה.
"למה, כי אני שמה לב לצורת הפעולה של העולם הזה?"
"מה? העולם לא פועל ככה."
"באמת? זה לא מה אתה תמיד מתלונן עליו? שהכל מושחת, שכולם מתעלמים? תתעלם גם אתה. זה יסדר לעוד מישהו את החיים."
"להתעלם לא יעזור."
"זה עוזר לי. ולעוד כל כך הרבה אנשים. מה אתה כבר יכול לשנות בחיים של אנשים מיבשות אחרות? תנסה לגרום קודם לחיים שלך להיות סבילים. אתה יודע, כמו כשמטוס מתרסק ואתה צריך לשים לעצמך קודם את המסכה המוזרה הזאת?"
זה גרם לי לתהות למי מאיתנו יש ריק גדול יותר בנשמה.