שאריות של מלחמה

פצעי המלחמה כבר הגלידו. דם קרוש הפך לצלקות.
את המראות שעיניה ראו דבר לא יוכל להשכיח. ובלילות ארוכים, רצים החלומות מאחוריי עפעפיים סגורות למחצה, מחזירים עשן תותחים לשדה הקרב השב לפרוח.
הייתה היא רק ילדה, תכולת עיניים וזהובת שיער, אשר עמדה דוממת לבדה, בשעה שכדור הנפלט מקנה של כלי מוות, חורר ליבם של אביה ואחיה.
שנים חלפו עליה. מילדה קטנה הפכה לעלמה צעירה, בעלת יופי מיוחד שכזה- שלוקח רגע להבין.
ניצוץ הילדות שבתכלת עיניה, התחלף זה מכבר לברק אחר, שקשה שלא לתהות על מקורו.
נדמה שהמלחמה הותירה בה חותם מסוים, שעוד לא הבינה האם מבחינים בו כולם או שמא זו רק מראתה המעוותת כך את המציאות.
היא איננה נוהגת לדבר עם אנשים, סולדת משיחות כמו מאש.
אפילו לשאלות פשוטות משיבה בהנהון מנומס מושפל מבט. מספיקות לה השיחות בינה לבין עצמה, שאיננן פוסקות בתוך ראשה, שמעלות זיכרונות, חלומות על כאבים ויריות.

צלצול פעמון הכניסה נשמע, חותך את השקט העדין. היא ממהרת להניח את סמרטוט הניקוי על השידה ולפתוח את הדלת.
מולה ניצב בחור גבה קומה, עורו בצבע זית ושיערו הכהה משוך לאחור, עיניו בהירות כמו שמי הקיץ. מבטו סוקר אותה ונדמה שהיא מבחינה בסלידה בעיניו הצלולות. תגובתו אינה מפתיעה אותה, שכן היא רגילה להן כבר.
הוא מביט ארוכות בצלקת הארוכה המתפתלת לאורך צווארה וחובקת מעט מסנטרה. גם על הסימנים הכחולים-ירוקים שלצידה שהוא נותן את הדעת.
"האם גברתי בעלת הבית?" שואל בקול גברי עמוק ששנים לא שמעה.
בתוך תוכה היא מגחכת, האם ככה אמורה להיראות בעיניו גבירה מכובדת? לבושה שמלה מרופטת, ופנים כחושות מלאות חבורות?
"לא, אדוני. היא בחדרה. אקרא לה בעבורך." קולה דק ועדין בתוך אוזניו. הוא מתבונן בה מתרחקת, מבחין בצליעתה , ולא יכול שלא לתהות, מדוע לעלמה צעירה, שיופיה לא מוטל בספק, פצעים רבים וצלקות חמורות כאלו.
מספר רגעים מאוחר יותר, חוזרת הנערה בליווי אישה בוגרת יותר, לבושה במלה מהודרת, שיערה הכהה אסוף באדיקות לראשה. זוהי בוודאי גברת אורצ'ר, לשמה הגיעה העירה.
הוא מחכה תתקרב למתן הדלת לפני שמברך אותה בדרישת שלום.
הגברת אורצ'ר נמסה תחת עיניו הקסומות, ושלוחת לעברו חיוך שנדיר לסחוט ממנה. אך הוא אינו מעוניין לפתע בחיוכים שלגברת אורצ'ר יש להציע למענו, כל שדמיונו טרוד בו כעת, הוא בחיוכים שלעמה הצעירה יש לחלק, והוא אכן מתכוון לגלות מה גורם לה לחשוף אותם בפומבי.
מאוחר יותר, כאשר שב לטירתו, לא יכל להוציא את דמותה העדינה מאחורי עפעפיו.
למחרת היום, מוקדם בבוקר, עשה דרכו בשנית לביתה של הגברת אורצ'ר, במטרה לזכות בעוד שיחה קצרה עם העלמה הצעירה המלווה אותה.
בעודו מביט מבעד חלון כרכרתו, נופל מבטו על נערה צעירה, אוחזת בשתי ידיה סלים, צולעת לאורכה של המדרכה, מצווה על העגלון לעצור לצידה, מבחין באחד הסלים נשמט מידיה, ובתפוזים כתומים מתגלגלים סביב.
היא נאנחת, מנסה למצוא דרך לאסוף אותם מבלי לשפוך תכולתם של שאר הסלים. רגלה מקשה עליה לבצע משימה זו. אנשים מתבוננים בה, מבטיהם ספוגים רחמים וסלידה, והיא כבר יכלה לחוש בדמעות התסכול צפות בעיניה. לא פלא שגברת אורצ'ר קוראת לה חסרת תועלת, היא בהחלט כזאת.
בזמן שהיא מושיטה את ידה לעבר אחד התפוזים, נתקלת ביד אחרת האוחזת בו. מבוהלת, מרימה מבטה ופוגשת בעיניו הבהירות של הבחור מאתמול, זה שגברת אורצ'ר לא פסקה מלדבר עליו.
לחייה ממהרות להתלהט באדום כשאר מבחינה בידיו מלאות התפוזים. הוא מחייך אליה והיא אינה יודעת האם עליה להשפיל את מבטה הדומע או לחייך אליו חזרה. היא בוחרת באפשרות הראשונה.
הוא נוטל את שאר הסלים הכבדים מידה לפני שמספיקה להשמיע איזשהו סוג של התנגדות, ומוסר אותם לידיו של גבר מבוגר יותר, לבוש חליפה העומד מאחוריו.
הוא שב לעמוד על רגליו הארוכות ומושיט לה את ידו על מנת לסייע לה להתרומם מהתנוחה השפופה שלה. ההיסוס הקל מונצח בפניה במשך כמה שניות לפני שהיא מחליטה לקחת את ידו להשתמש בה כשמענת בשביל לחזור לעמידה רגילה. ידו, גדולה ונעימה, שונה במגעה מדברים שהיא רגילה להחזיק.
"בואי, אני אקח אותך לאן שאת צריכה." אומר לה בחיוך, מצפה כל כך לקבל אחד בתשובה.
הוא שוב מבחין בהיסוס על פניה הצעירות, שנדמה לו שכוסו בחבורות רק כדי להסתיר את היופי החקוק בהן.
לבסוף היא מהנהנת בהסמכה, ומתלווה אליו לכרכרתו.
היא מביטה בו בשאלה, הוא מושיט לה את ידו כתגובה.
"תראי, תעלי על המדרגה הראשונה, ואז ארים אותך לתא הנוסעים, בסדר?"
מדרגות דקות היוו לה מכשול מאז ומתמיד. אוחזת באחת מהידיות המוזהבות, מושכת עצמה למעלה אל המדרגה הראשונה, משתמשת ברגלה הבריאה, ועל אף כל זאת, מאבדת מעט את שיווי משקלה. חוששת שתיפול, מרגישה זוג ידיים חזקות אוחזות במותניה, מונעות זאת ממנה, ומחסירות פעימה מליבה.
אחיזתו בה מתהדקת והוא מרים אותה אל תא הנוסעים. היא מתיישבת על מושב העור היוקרתי, וההבנה שמעולם לא ישבה על מושב נוח כל כך לפני אוחזת בה.
הוא עולה אחריה ומתיישב מולה.
"את צריכה לביתה של גברת אורצ'ר?" שואל אותה, היא מהנהנת.
"צמה שלומך?" שואל שוב לאחר מספר דקות, ומקבל שוב הנהון מושפל מבט כתשובה.
"מה עשה לך את הצלקות האלו?" הוא ממשיך, הפעם בשאלות שהנהון אינו יכול להיות תשובה אליהן.
"המלחמה." היא משיבה בשקט.
"והחבורות? הן לא נראות כמו משהו שקרה לפני 16 שנה?" הוא מתחיל לחקור. היא נשארת דוממת, מבחין בפניה נצבעות באדום. הוא מתעקש: "מה גרם להן?"
"גברת אורצ'ר." היא כמעט ולא משמיעה קול, כועסת על עצמה על כך שהמידה נפלט ממנה, אבל היא הרגישה משום מה שזוהי משימה בלתי אפשרית להתחמק ממבטו החודר שדרש תשובה. יכולת לשקר, מזכירה לעצמה.
הבעה משונה של כעס עוטות כעת פניו, והאשמה שהיא גרמה לחיוך להימחות מפניו, מכרסמת בבטנה.
"למה שהיא תעשה את זה?" קולו נוקשה מרוב כעס, שהיא כבר לא מבינה אם מופנה כלפיה או כלפי גברת אורצ'ר.
"כי אני חסרת תועלת." קולה השקט רועד. אגרופו מתכווץ בזעם. "אבל היא צודקת, אני באמת חסרת תועלת. עזורת בית שאינה מסוגלת ללכת, איפה נראה דבר כזה?" היא ממשיכה לגונן על גברת אורצ'ר אף על פי שעשתה לה דבר נוראי כל כך.
"מה קרה לרגל שלך?" הוא שואל, וברגע של פזיזות מהשטן, היא מפשילה מעט שמלתה האפורה ונגלה לפניו התותב המחליף את כף רגלה השמאלית.
את ההבעה הבאה שלו כבר קשה לה יותר לסווג כרחמים, גועל או כעס, זה קצת משלושתן, וכל אחת בנפרד גרועה מספיק.
"אתה יכול לעצור עכשיו, אני יכולה ללכת מכאן בעצמי." היא אומרת בשקט, מעט עלבון שזור בקולה.
"אין סיכוי." אומר, והפעם מחליף מקומו ועובר לשבת קרוב אליה. היא זזה מעט כדי לתת לו מקום, אך הוא מתקרב אליה אפילו יותר, אצבעותיו אוחזות בסנטרה בעדינות, כופות עליה לסובב פניה אליו.ידו השנייה מלטפת שיערה הזהוב.
"את זה המלחמה עשתה? או גברת אורצ'ר?" בכל מעודו קיווה שתשיב שזו המלחמה.
"המלחמה." היא עונה וגופו נרגע מעט. מגעו העדין, וקרבתו הבתלי אפשרית, מעבירים בה גלים של רגשות משונים.
"למה את לא משתמשת במקל הליכה?" שואל אותה, פניו כל כך קרובים לשלה, שהיא יכולה לחוש בהבל פיו החם.
"אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אחד." עונה שוב באותו הקול השקט. אני אקנה לך אחד. אומר לעצמו בכוונה מלאה.
שאר הנסיעה חולפת עליהם בשיחה קלילה יותר, על תפוזים ושמש של חורף.
קצת לפני שהם מגיעים, היא שואלת: "אתה מתכוון להציע לגברת אורצ'ר נישואים?"
"התכוונתי, אבל כבר לא." הוא מחייך אליה.
"בגללי?" היא נחרדת, ידעה שדיברה יותר מדיי ועכשיו גבירתה לא תמצא שידוך טוב כמוהו.
"כן, אבל לא בגלל הסיבה שאת חושבת עליה." מיהר להרגיע אותה, בעטד היא מקמטת את מצחה בניסיון להבין.
כשאר הכרכרה נעצרת בקדמת הבית, הוא אוחז בזרועה על מנת למנוע ממנה לצאת.
"אני בילי ג'ואל, בן 25, גר בטירה האפורה הגדולה על שפת הים, בטח את מכירה אותה."
היא מהנהנת. "ג'נה אייל, בת 20, גרה ממש כאן." היא מחווה בידה אל מחוץ לכרכרה.
"את מיוחדת ג'נה, אפילו לשמי לא שאלת כל הזמן הזה, זה קצת מוזר." הוא מחייך אליה
היא מוכת בכתפיה. "שאריות של מלחמה." עונה בפשטות, מביטה היישר בעיניו.
סקרנותו גוברת עליו. הוא מנשק אותה. שפתיו חמימות ורכות.
היא מחייכת אליו, ויוצאת מהכרכרה.
הוא מביט בה מתרחקת, וכל שחושב עליו, שהלוואי וכל המלחמות, יותירו אחריהן חיוכים כאלו.