בגידה קטנה – פרק 3

למחרת ,התעוררתי עם כאב ראש אדיר! הייתי לבד, יצאתי לסלון, שום סימן מאיילת, כולם עזבו. הסלון נראה כמו שדה קרב, בלגן מוחלט, בקבוקים ריקים ובדלי סיגריות בכל מקום. הצצתי לחדר של מישל, הדלת הייתה עדיין סגורה, אבל שמעתי צחוקים. שטפתי ספל אחד, הכנתי לי קפה חזק מאוד ושתיתי אותו לאט. מישל יצא מחדרו: "בוקר טוב! פיליפ". "צהריים טובים, השעה שלוש!" תיקנתי. מישל חייך: "איזו מסיבה! סליחה שעזבתי אתכם באמצע". רק שאלה אחת הטרידה אותי מיד. האם הוא ידע על מה שקרה עם איילת? "מתי המסיבה נגמרה?". שיקרתי לו: "אחרוני האורחים עזבו בשש, הלכתי לישון לאחר מכן!". "אתה זוכר באורלי את האקס שלי?" שאל מישל. "כן, סיפור ישן" – הוא נשאר איתה חודשיים. "היא גם לסבית ואתמול הגיעה עם חברתה. אסור לפספס הזדמנות כזאת, אתה מבין?" הוסיף מישל. לא הייתי מוכן להקשיב לו, קטעתי אותו: "בבקשה, חסוך ממני את הפרטים". נרגעתי קצת, ייתכן שהוא לא שם לב, הוא היה עסוק מאוד כל הלילה, אבל איך להיות בטוח? במהלך שיחתנו, אורלי ועוד בחורה יצאו מן החדר ורצו למקלחת. מישל פנה אליהן ואמר: "אני מצטער בנות, אבל אני עוזב מחר בבוקר, אז אם אפשר להזדרז קצת". "אין בעיה, אתה יכול רק להסיע אותנו לצומת חניתה?" שאלה אורלי. מישל השיב: "בסדר! פיליפ, אחזור בעוד שעה". הם עזבו מהר, נשארתי לבד. החלתי לנקות קצת, לאסוף את הבקבוקים, לרוקן את המאפרות. פתאום הטלפון צלצל. סילביה הייתה על הקו! פחדתי נורא, טוענים שזוגות מסוגלים לקרוא מחשבות האחד של השני. "פיליפ, אהובי, אתה בסדר?" – "כן אהובתי, מה קורה?" – "אתמול חלמתי סיוט כמו סרט אימה, אתה היית על קצה צוק בסכנה גדולה, צעקתי לך ,תיזהר, אבל לא שמעת אותי. אתה החלקת ונפלת לתהום. התעוררתי, מלאת זיעה ובכיתי. קרה לך משהו אתמול?" לאור אירועי הלילה, אפילו סטודנט בשנה א' לפסיכולוגיה יכל להסביר את חלומה. "תרגעי, אני בסדר, אתמול מישל אירגן מסיבת פרידה גדולה ואני מודה, השתכרתי!". שיניתי מהר את כיוון השיחה. "אהובתי, כאב לי נורא לראות את כל הזוגות שמישל הזמין. את לא יודעת כמה אני מתגעגע אלייך". "גם אתה חסר לי, אהובי, אני מצטערת על ההפרעה. מסור ד"ש למישל, אני אוהבת אותך!" והיא ניתקה. האם הצלחתי לשכנע אותה? כנראה שכן! נשמתי עמוק, עברתי את הבחינה, יחסית בקלות אבל שאלה גדולה נותרה פתוחה. מה מישל ידע או לא ידע לגבי איילת?
למחרת, על הבוקר, נסענו לנתב"ג. כמו כל יום ראשון, בכביש החוף, כל הטרמפיאדות היו עמוסות עם חיילים שחזרו לבסיסם. ביציאת חיפה, לקחנו זוג חיילים שהחזיקו ידיים, עוד זוג אחד, חשבתי במרירות. כל המדינה הזאת מלאת זוגות צעירים ואני לבד! מישל כרגיל היה במצב רוח טוב מאוד, לאורך כל הזמן הם דיברו איתו ,באנגלית כמובן, על נושאים שונים. מישל שאל הרבה שאלות על החיים בצבא והם שאלו אותו על רגשותיו כלפי ישראל, כלפי הישראלים. הוא דיבר על עבודתו, על השימוש באנרגיה סולארית. כאשר הוא הציג אותי בתור מתמטיקאי ,קיבלתי את התגובות הרגילות, הבחורה אמרה: "אני שונאת מתמטיקה" והבחור הוסיף: "בשביל מה זה טוב?". איך להסביר להם, את הנושא אנרגיה סולארית, כל אדם מסוגל להבין, אבל תורת המספרים, השערת גולדבך לדוגמה, – כל מספר זוגי שגדול משתיים אפשר להציג כסכום של שני מספרים ראשוניים – למי אכפת? הרגשתי מאוכזב, בודד, עצוב, עייף, קמנו בחמש. נתתי להם לפטפט ונרדמתי. התעוררתי לפני הרצליה, הזוג נעלם, הגיע הזמן לחקור לעומק את מישל על איילת.
ניסיתי בצורה עקיפה לדבר על הנושא הרגיש: "כל הזמן זה אותו סיפור! למה כל הבחורות שונאות מתמטיקה? זה מביך, כאילו אני בא מעולם אחר". התלוננתי למישל. הוא הנהן בראשו: "מה לעשות, ככה זה גם בפיזיקה, הבחורות הן מיעוט באוניברסיטה שלי. אבל מה אכפת לך, סילביה אוהבת אותך". "נכון, אבל זה מעצבן אותי". חזרתי לעניין: "שמעת את החיילת ואתמול במסיבה, אתה זוכר את שתי הבחורות עם יורם?". "כן, אז מה?". "בדיוק אותו הסיפור, הן לומדות ארכיטקטורה אבל לא מבינות כלום במתמטיקה". מישל חייך: "כן, יורם אמר לי שהצעירה לא הצליחה לעבור את הבחינה שלך, אגב, מה שמה?" מישל שאל. עניתי לו: "שמה של מי?". המשחק של חתול ועכבר המשיך. "של השמנה, אחותה של חנה, ארוסתו של יורם". הופתעתי מאוד: "מה? יורם וחנה התארסו?". מישל הוסיף: "הם אמורים להתחתן ביוני, אחרי שחנה תקבל את התואר שלה באדריכלות. אחותה לא סיפרה לך את זה, נראה לי שדיברת הרבה איתה. מה שמה בדיוק?" הוא התעקש לשאול. מישל ניצח בקלות, אני הייתי בלש ממש גרוע. ויתרתי על המשחק ועניתי לו בעצבנות: "איילת! קוראים לה איילת, זה בא מהביטוי איילת השחר שבתנ"ך, פירושו כוכב נוגה". "כמה אתה חכם! וחוץ מהכוכבים, על מה שוחחתם כל הלילה? הגיב מישל. עכשיו, הפכתי לנחקר. "דיברנו על הקשיים שלה בלימודים, על כמה זה קשה להיות סטודנט אם אין לך כסף, על יחסיה עם אחותה, וכו'". "מעניין, חבל שלא הספקתי להגיד להם שלום, מתי הם עזבו?". "די מאוחר, בסביבות השעה ארבע" שיקרתי לו. הגענו לנתב"ג, נכשלתי כישלון חרוץ במאמצים שלי בהוצאת מידע כלשהו ממישל. נפרדנו מהר מאוד, בלי מילים מיותרות, מישל הוא לא בחור רגיש במיוחד. ביקשתי ממנו שיגיד לסילביה שאני אוהב אותה. לא התחבקנו, הוא עשה לי סימן עם היד והלך.