אסופה של….

נזכרתי בפעם הראשונה שאני במחלקה פסיכיאטרית כבר חודש, כל שאר הזמן פשוט חייתי את ההווה ולא חשבתי יותר מידי. כששאלו אותי מה אני עושה כאן אמרתי שהגעתי למסקנה שלחיים אין משמעות והחלטתי לקפוץ מהגג. על זה דווקא חשבתי, חשבתי הרבה ומעבר ליכולת ההכלה שלי. רבים חשבו על זה לפני, רובם מתו. חלקם התאבדו ואחרים פשוט היו חולים סופניים שחשבו על זה כמה שניות לפני שהם התפגרו בניסיון לעודד את עצמם. לחיים אין תכלית, ומה זה כבר משנה. יבכו עלי, ירחמו עלי, בסוף מי שחי יצטרך לשלם לי על הקבר, למה כל הבולשיט הזה אמור לעניין אותי? אני במחלקה סגורה. זה קצת כמו למות באופן זמני, ואני מת כבר חודש. אין לחיים שום משמעות עבורי. לקום בבוקר לצחצח שיניים לתפקד. לתפקד, לתפקד. לבלוע כדורים להיות זומבי ולישון. זה כל כך קל לחיות ככה, שעושים לך, שאין שום תכלית. זה כל כך עצוב שצריך לרצות פסיכיאטרים כדי שיתנו לך לחיות מחוץ למחלקה. אתה כמו במשחק, צריך לעלות רמה ועוד אחת ואם ירדת אתה מתחיל מחדש. אם קפצת מהגג אתה חושב, אסור לך. אסור

עומר הראה לי תמונה של כלב בפלאפון שלו ואמר שכלב כזה הוא היה מוכן לאכול. ישבנו בגינה הציבורית, זה היה ערב, התחלתי לזמזם את השיר "תמיד אישה" של פנינה בחצי הלצה וחיכיתי לשורת המחץ. היה שקט מידי כדי לחשוב שמישהו יוציא צליל מהפה שלו, האמת שפחדתי שיהיה קול. הייתי מבועתת מהמחשבה שיבוא איזה ערס על אופנוע ויתחיל להרעיש לי את השקט שהיה כבר שגרה. כל כך קל להתרגל לשקט, החיים יותר נוחים כשלא מחפשים ריגושים, לא מתרגשים, לא מרגשים ולא מרוגשים. השטח האפור הוא החלק הכי טוב מכל החלקים, עומר אמר שהחלק הטוב מגיע כשאתה מצפה לסוף. אתה לא רוצה שיגמר אז אתה אוכל לאט את הצ'יפס האחרון. כשנשארת לך רק סיגריה אחת אתה מתענג על כל שחטה. אתה מחייך באמת בפעם האחרונה בזמן שאתה צופה ביופי של העולם שיגמר עוד מעט, כשיזריקו לך חסד לוריד. הם קוראים לזה למות בכבוד ואני לא יודעת למה עומר רוצה לעזאזל לאכול כלב. זה לא בסדר, זה לא מוסרי, זה לא חברי וכלב הוא החבר הטוב ביותר של האדם.

התהילה הרגה אותי, אור הזרקורים שרף לי בעיניים ועכשיו אני חצי עיוורת מרוב אהבה. איך יכולתי ליפול ממדרגות התיאטרון ישר לתוך הפח שנסע לחיריה ושם נשארתי לארוחת שישי עם האחים האחרים שלא האיר להם המזל. צביקה פיק, סמנתה פוקס, רועי כפרי- כולם היו שם. עשינו ארוחת שישי סולידית משאריות שמצאנו על האדמה הבוצית, כולם שתקו. רק משאית הזבל שפכה עלינו עוד רפש, עוד זוהמה, עוד מלח על הפצעים. פעם היינו ועכשיו כבר לא. פעם יכולנו להיות הכל ועכשיו אנחנו בתהום הנשייה. כמה חבל לחיות ככה על חשבון אנשים אחרים שמזרימים לנו הערצה והערכה. כשהם ילכו הביתה ויקנו חלות לשבת הם יהיו שם עם האהובים שלהם ולא יחשבו עלינו. אחר כך יפתחו את הטלוויזיה ויראו סדרה. ואלו החיים עצמם