גשר בנות יעקב

כבר באותם ימים, שהמחשבות התרוצצו בראשי ללא מנוח, חיכיתי לך. חיכיתי לך בלי להכיר אותך או לדעת שאתה קיים ואולי זה לא ידע? משהו בתוכי העלה בי תהיה, פשוט.. אלייך כיוונתי.
הרצון להרגיש "חיה", להרגיש איך הגוף שלי בוער מהתרגשות ומציפיות, לחוויות, להכיר, ההתחלות החדשות לא נרגע, להפך, הימים עוברים לאט, לאט והרצון מתגבר ומתחזק במהירות כה גבוהה שהרגשתי לפתע בתוך מירוץ נגד עצמי.
השחר הפציעה, יום חדש בפתח, השמש מתעוררת בכבדות וכך גם אני כמו השמש, עייפה משאלות וחוסר הבנה, עוד לילה של מחשבות ללא מנוחה עבר. נשימה עמוקה, הנשימה הראשונה של היום, מלטפת ומעירה את גופי המנומנם והמותש.
בדרך למשמרת הערב שלי הסתכלתי, כהרגלי, מהחלון. הנוף של עמק האלה, הכרמים והחקלאות מסביבי, ההרים הקרים, השמים של סוף החורף כולם יצרו ביחד תמונה עוצרת נשימה שמלווה אותי בתחילת המשמרת, לפחות בשעות הראשונות, אותן שעות שאני מחכה בתשוקה שיעברו בכדאי שאוכל להתמסר לספר שקראתי ולהיכנס לעולם הדימיון. וכך היה, האנשים נעלמו לאט לאט, מידי פעם הגיעו לקוחות לחנות, החתולים משחקים בחוץ, כל כמה דקות דלת הזכוכית הגדולה נסגרת ונפתחת, נדמה שהדלת מנסה להצטרף למשחקי "התופסת" של חתולי החנות.
העולם עוצר, ניתוק, שקט, נשאבת לדפי הספר בציפייה וריתוק מוחלט.
רעש מנוע של רכב כבד מנפץ לאיטו את הדממה, הריכוז שלי מתחיל לנדוד באוויר. הרכב מתקרב, ממש אפשר לראות דמות גברית מבעד לחלונות. משחק ההימורים מתחיל, "כמה זמן הוא יהיה בחנות?, מה הוא בא לקנות? נראה לי הוא מעשן, הוא יקנה סיגריות, יראה את הספר ויבין שאני לא פנויה וימשיך בדרכו וכך אני אוכל להמשיך בדרכי על שביל הדימיון בדרך למציאת תשובות" חשבתי לעצמי. הוא נכנס לחנות, בעל הרכב הכבד שניפץ לי את השקט והריכוז, וכל צעד שלו לעבר החנות מכוון את עולם הספר שלי, שמתרוצץ באוויר כבר מספר דקות, לכיוון הדלת, פוגש בכניסה לחנות את איש בעל הרכב הכבד, יוצא מתוך החנות ונעלם בין עצי היער הפזורים על הרים.
הנחתי את הספר בצד, הפוך בעמוד שבו הפסקתי, שאוכל מהר להביא לו סיגריות ולחזור לקורא. המבט מתנגש, חיוך קטן צץ בין השפתיים שלי, מבט חוקר ולומד בוחן את אותו האיש בעל הרכב הכבד שניפץ לי את השקט, שמסובב בחנות. "היי, אפשר לעזור?" שלחתי לכיוונו כמען רמיזה דקה שיבחר משהו מהר ממוצרי החנות ויצא וישאיר אותי לבד להמשיך לקרוא. הוא חייך אליי בחזרה, ביקש קפה שחור וסיגריות. "גם קפה הוא רוצה?" התרגזתי עם עצמי, כזאת חסרת סבלנות. הכנתי לו את הקפה, הגשתי לו עם קופסת הסיגריות שביקש, "סכה יוצא 40 שקלים" אמרתי לעברו, "תביאי לי בבקשה קופסה נוספת" ביקש האיש, שילם ויצא בחזרה לדרכו.
התרגשות קלה חזרה למחשבותי, "אפשר להמשיך לקרוא" חשבתי בחיוך פנימי. לקחתי את הספר, שהיה מונח הפוך לידי והמשכתי לקרוא. חצי מבט לא מתוכנן התגנב לי מבעד לחלון של החנות, הוא שם, האיש בעל הרכב הכבד, חצי עומד חצי נשען על הג'יפ, מדליק סיגריה ושולח לעברי חיוך. הסטתי מהר את המבט שלי בחזרה לספר, בתקווה להמשיך לקרוא, ושוב דחף לא ברור גורם לי להסתכל לעברו, "למה זה קורה?" תהייתי עם עצמי "אולי זה הג'יפ שלו" חשבתי, "אולי זאת האהבה הזאת שיש לי למכוניות וזה תכף יחלוף".
חסרת ריכוז הנחתי שוב את הספר הפוך לידי, הוצאתי סיגריה מהתיק ויצאתי לכיוון של האיש עם הרכב הכבד שניפץ לי את השקט. נעמדתי, הדלקתי את הסיגריה, מרימה אליו את העיניים, מחייכת לעברו והוא מחייך לעברי.
יום חמישי הגיע, ושוב כמו במהלך כל חודש פברואר הייתי בחנות, משמרת ערב. השיחה של אתמול, עם האיש בעל הרכב הכבד שניפץ לי את השקט והריכוז, לא עוררה בי מחשבות רבות כל כך, לעמן האמת, השאלה היחידה שהדהדה בראשי בנוגע לאותו איש, אשר נודה לי בהמשך השיחה איתו ששמו צחי, הייתה "האם לשלוח לו הודעה?". השאלה הזאת מפתיע, עצם העניין ששאלה כזאת מפתיע זאת כבר הפתעה, צחי היה נראה לי בחור רגיל שהגיע לעצירה "על הדרך", עוד נהג "שנפלה עליו עז" והוא חייב קופסת סיגריות וקפה, הוא לא עורר בי סקרנות מיוחדת.
"אחותי עצה" שלחתי לחברתי הטובה, שלי.
הודעה חדשה התקבלה זאת שלי "תתקשרי אני פנויה"
עם שיחת הטלפון הראשונה בנושא מסויים, לחברה הטובה, מגיעה גם הצהרה "עכשיו זה מוחשי". כל מה שמתנהל באותה השיחת טלפון הראשונה, נהפך להיות מוחשי ורציני. אם עד עכשיו צחי, לדוגמה, לא היה חלק מהחיים שלי, ברגע ששוחחתי על צחי עם שלי בטלפון, הוא הופך להיות באופן רשמי "חלק" בחיים שלי, אפילו אם זה לכמה שעות בודדות.
סיפרתי לה על צחי, ועל הרכב, צחקנו וזרקנו כמה הערות ציניות לאוויר, בסוף השיחה שלי אמרה לי לשלוח לצחי הודעה. ככה זה עם שלי, צוחקות על הכל, בוכות מהכל, כנות ואמיתיות תמיד.
החלטתי לשמוע לקולה של חברתי הטובה, "נהנת אתמול בטיול?" שלחתי לצחי בהודעה, 2 דקות אחרי השיחה עם שלי.
חודש ושבועיים עברו, התעוררתי לבוקר קריר וקסום מול נהר הירדן. השעה 05:40 בבוקר, צחי ישן לידי, הקור נכנס מהפתח הקטן בחלון ואני מתחילה להתאושש מהלילה. חיכיתי לראות את השמש ויצאתי מהרכב. לקחתי בקבוק מים, גילגלתי ג'ויינט, הוצאתי את הספר שלי "אינסוף- המסע שאינו נגמר" (חיים שפירא) מהתיק והתיישבתי מול נהר הירדן.
השמש התחילה להציץ מבין העצים והצמחים, הציפורים שרות ומחליפות את רעשי הלילה במגינות בוקר נעימות, אדי הקור מרחפים מהמים לעבר השמים, עשרות שפיריות בכל הצבעים החלו במחול עדין וקסום לצד חרקי מים נוספים, קטנים כל כך. קרנות השמש הראשונות נוגעות בעדינות מלטפת כל כך ומאירות באורן הרך את חרקי המים, לרגע נדמה שהם נראים כמו להקה של פיות.
שעה קלה חלפה לה צחי התעורר, התיישב לידי ובישר "בוקר טוב".