געגוע מתגבר

אני לא חושבת שאצליח להסתגל לחיים הבוגרים שלי. כבר יותר משנתיים שאני לא מצליחה להתגבר על פרידה מחבר טוב בתיכון, איך אצליח להתגבר על פרידות כואבות יותר? משמעותיות יותר? אני מלאת פחד להתחיל את חיי האמיתיים, בלי מסגרות מובנות, שאני חייבת להתחיל ולסיים בעצמי. יותר לי לבקש עזרה אך אצטרך להסתדר לרוב בעצמי. קשה לי עם אובדן של אנשים, ואינני מדברת על מוות עדיין. קשה לי לאבד שגרה של חברים טובים, קרבה ודאגה מאנשים, ולפגוש ולראות את פרצופיהם בכל פינה ועדיין לא לומר שלום אפילו. מה יהיה אם חס וחלילה מישהו מקרוביי ימות? איך אני אצליח לתפקד? אני יודעת שזה אנוכי מצדי, אבל אני באמת לא אהיה מסוגלת. אני עדיין כל כך ריקה מאז הוא עזב אותי. ואין תקשורת, אין קשר עין, ואני רק מנסה איכשהו להיות קרובה אליו כדי שאוכל לפחות להיזכר בריח שלו. יש לנו חברים משותפים ויוצא לנו להיות מדי פעם באותו המקום אז לשמוע את הקול שלו אני שומעת, ואני לא יודעת מה זה עושה לי יותר- טוב, או רע. מה שבטוח זה שהגעגוע הולך ומתגבר והוא הולך ומתרחק.