רגעים

תנשמי. יופי. תנשמי לעט. תתרכזי. עזבי את כל המחשבות האלא. תני להן לעוף במוח ולצאת במהירות שהן תכנסו. יופי. שאיפה. נשיפה.
אל תבכי. בבקשה. אני מתחננת. אל תתני להן לראות אותך ככה. תנשמי. יופי ככה.
את לא חלשה. את חזקה באופן מפחיד. עברת דברים הרבה יותר גרועים ממעגל עלבונות שהמנחה קומונה המטומטם שלך קורא לו מעגל ביקורת.
רגע. אל תשללי ישר. אולי יש משהו במה שהם אומרים. חייב להיות משהו במה שהם אומרים. לא? אני טועה?
אמא צודקת זה קורה שוב ושוב מסיבה מסוימת. זה חייב לקרות מסיבה מסוימת.
תנשמי.
יופי.
עכשיו תבחני מה שהם אומרים.

לוקחת לי שנייה לחזור למעגל. אני מעיפה מבט במי שיושב שם. באלא שגרים איתי. באלא שחלמתי לגור איתם. באלא שהיו אמורים להיות החברים הכי טובים שלי. אבל אז אני חוזרת למציאות ומגלה שכל זה היה באמת רק חלום.
עוד נשימה.
אני מנסה להסתכל לו בעיניים אולי למצוא איזה היגיון בכל הדבר הזה. אפשר שנייה להזכיר לי איך הגענו לכאן בכלל? כי קצת שכחתי
"אתה יכול להגיד מה שאתה מרגיש." אומר המנחה של הקומונה שלי לאחד החברים
הוא מהנהן ואז מפנה את המבט שלו אלי ומסיט אותו בחזרה למנחה הקומונה
"את פשוט משעממת" הוא אומר לי כשמבטו מופנה למנחה. המנחה שלי עכשיו מחייך. הנה הוא הגיע להערה. כי הביקורות הזאת תעזור לי להתקדם בחיים ולהרים את עצמי למטה. א.. סליחה מלמלה.
"אנחנו נסיים כאן" הוא אומר מלא גאווה
המנחה שלי קורא לאותו חבר קומונה.
"כל הכבוד שאמרת את האמת" הוא אומר לו בתפיחה על הקטף "זה היה כל כך קשה? אתה לא צריך להרגיש רע על שאמרת את האמת"
נותרתי שם מובסת. שבורה ומבולבלת. לא הבנתי איך זה אמור לעזור לי בחיים. איך מעגל הקנטות שכזה בהנחיית מי שאמור להיות המנחה קומונה שלנו יכול לעזור לי.
המנחה שלי קורה לי.
"אני חושב" הוא אומר לי "שאת יכולה למנף את זה. את צריכה להבין מה לא טוב בך."
אני רק התחלתי לבכות. לא רציתי שהוא יראה הוא לא האדם שהייתי רוצה שיהיה שם כשאני בוכה. בכיתי מתסכול, מבלבול, מכאב עמוק ומשנאה אליו.
"אני חושב שאת צריכה לחשוב על לקחת כדורים" הוא אמר לי
נדהמתי. לא הבנתי מי הוא שיגיד לי מה לקחת. לא הבנתי איך הוא שופט. מה הוא זה שנמצא שם כשקשה. כשמשפילים אותי או כשמנסים בכוונה להוריד אותי למטה. תטפל בקומונה שלך אידיוט.
"אני ל א לוקחת כדורים" עניתי באופן תקיף