אימון טניס

גוף חזק וראש חולה, עושה אימון חימום במגרש הטניס ליד הולילנד. "להרים רגליים, אתה נרדם," אומר לו המאמן ומקפיץ אותו, אבל הוא עוד חושב כמו כל הלילה גם כשהיה יישן על גורי הכלבים שהרעיל ברעל עכברים. "מה דעתך על כלבים?" הוא שואל את המאמן. "יותר טובים מבני-אדם," אומר המאמן במן עליצות מוזרה, וחוזר לאימון שלו עצמו. "היום אני אקרע אותך באימונים, תולעת משי שלי. אתה תדמם ותתחנן לרחמים, ותבקש מחילה על כל החטאים החולים שלך," הוא מביט במאמן, "מה," אומר המאמן. המאמן לא אמר את זה, רק בראש שלו. הוא ממשיך לקפץ כמו שהמאמן אמר לו, ויותר מאוחר הוא היכה בכדורים ירוקים עד שהוא כבר ממש שנא אותם, ורק רצה לתת להם זפטה הגונה במחבט הטניס שילמדו לקח.

בבית טלוויזיה רחבה ואימא קשוחה. "אתה יודע שאבא שלך הוא בן-זונה אמתי, מה שהוא עשה לי, רק אלוהים יסלח לו. אל תהיה כמוהו לעולם, בני. אתה הבן שלי, לא הבן שלו. יש לו ראש חולה." אבל הוא בדיוק כמו אבא שלו ואימא שלו לא יודעת. היא מאורגנת היטב בכל מיני עסקים והשקעות, ולא עושה דבר שלא מביא לה תועלת, גם אם היא תועלת חברתית. והוא יוצא בלילות לשאוף אוויר, מטפח היטב את קני הכלבלבים שהוא מוצא, מגרש את האימא המגוננת, וכשהכלבים רואים בו כמו אימא ורוצים שיאכיל אותם כמו כל פעם, כמו בן-אדם טוב שדואג ורוצה להעניק, הוא נותן להם פיסות לחם טבולות בחלב וברעל עכברים, ויושב מרותק בפינה כשהם רועדים ומקיאים קצף לבן, ומרימים אליו עיניים מלאות תחינה. אבל כמו שאף-אחד לא ריחם על חבר שלו שגסס בסרטן, גם הוא לא ירחם על הכלבים, ברואי האלוהים, שלקח את חבר שלו שהוא אהב, ולכן ייקח לו את הכלבלבים היקרים שלו.