פרידה מאלוהים

ישבתי מולו, פניי אל הים וגבי אל ההרים. רוח נעימה, נוף מדהים, אוכל מפנק. אין מה להגיד, ליצור תפאורות הוא יודע. "אז נכונה השמועה שאתה עוזב?" שאל לאחר כמה שניות. "כן" עניתי מעט מתנצל. "לאן" שאל כמעט בדרך אגב, מסווה את צערו. "לתל אביב" אמרתי. "מקום נחמד" הפטיר. "מוזר" אמרתי "חשבתי שאתה מכל האנשים לא תאהב את המקום". "תתפלא" אמר כצופן סוד. השתררה שתיקה. מה אומרים ברגע כזה? איך שוברים את המתח? הוא לא שבר את השתיקה. הספיקה לו פעם אחת, וזה כבר מעבר לכבודו.
"אתה כועס עליי?" שאלתי ישירות. "תראה" אמר "כפי שאתה מבין כעס הוא עניין מתעתע כשמדובר בי. בוא נגיד שאני מאוכזב." הפעם אני קצת כעסתי "אבל מה רצית שאעשה?" הטחתי בו "הצבת אותי בסיטואציה בלתי אפשרית". "תתמודד" המהם בתגובה. "תאמין לי שהתמודדתי, אני עודני מתמודד, וכנראה אמשיך כל חיי להתמודד" עניתי לו "פשוט מצאתי דרכים משלי להתמודדות". ואחרי כמה שניות הוספתי "ולא בטוח שהן פחות טובות מהדרכים שלך".
לגמתי מכוס הבירה והבטתי בעיניו. זיק של געגוע ניצת בי, כאילו כבר נפרדנו. "אתה יודע שתמיד אחכה לך" אמר בקול שבור. התעורר בי רצון עז לחבק אותו, אך לא העזתי. הבטנו זה בזה רגעים ארוכים."אני יודע" אמרתי לבסוף "ואני לעולם לא אשכח אותך גם אם ארצה" הוספתי בחיוך.
נפרדנו בחיבוק מהוסס. כשפנינו ללכת אמרתי לו "תגיד לי רגע. אתה הרי רק שד בתוך מוחי, למה אני טורח להשקיע בך אנרגיות?" כעת הוא חייך "אולי אני שד" אמר "אבל לא פחות מזה אני גם אלוהים"