שוב אני כאן

שוב אני כאן.
במקום האהוב עלי בכל העולם.
השמש מלטפת אותי, ויש רוח קרירה ונעימה.
הגלים מתנפצים והכל נראה כמו ציור מושלם מידי.
אני מקשיבה למוזיקה האהובה עלי, ומתחילה לחשוב.
על התקופה שהיתה, על תקופה שתבוא.
על מתנות קטנות שאתה שולח לי, כל יום ביומו.
על הטבע היפהפה שבראת לי.
על הדברים הקטנים בחיים שעושים לי את היום.
על חלומות.
וחושבת גם עליו.
זה מצחיק לחשוב על אדם שאינני יודעת מי הוא בכלל.
לא יודעת איך יראה, מה ילבש ומה המוזיקה האהובה עליו.
וזה מה שגורם לחשוב.
ובעיקר מתי.
זמן זה דבר יחסי. לרוב האנשים אני נראית ילדונת צעירה שחולמת בהקיץ.
אבל בשבילי זה צורך בסיסי.
הצורך לחלוק עם מישהו את החיים שלי.
לצחוק, לחבק, לבכות, לכעוס, לכאוב, לאהוב.
עוד אגיע לזה. לא יודעת מתי, אבל מאמינה. וזה כל מה שצריך כנראה.