שלושת הקמעות-פרק שני
"אוף !! בגללך כל התוכנית שלי נכשלה !!" אמרה הולי בעצב.
"זה לא בגללי !! אז זה לא עבד בכלל !!" צעק בחזרה דמיאן.
"אתה כזה מעצבן !!" צעקה הולי בחזרה.
"אני ככה קרוב מלספר לאמא !!" צעק דמיאן והראה בעזרת האגודל והאצבע את הגודל.
"מלספר לי מה ?" אמרה מליסה שבדיוק נכנסה לחדר לשמע צעקותיהם של הולי ודמיאן.
"אה… שום דבר אמא…" גימגמה הולי.
"אה…" גימגם דמיאן.
"קדימה דברו." אמרה מליסה.
"זה שום דבר אמא באמת…" אמרה הולי והחלה להאדים.
"אני גם צריכה לספר לכם משהו." נאנחה מליסה.
"מה קרה אמא ?" הסתקרנה הולי.
"אני לא מדברת עד שאת לא מספרת לי מה הולך פה" ענתה מליסה בתרועת ניצחון.
"אוף טוב …" אמרה הולי ועשתה פרצוף חמוץ.
"הולי יוצאת עם מישהו שמבוגר ממנה" פלט דמיאן.
הולי שלחה אליו מבט רותח מזעם.
"מבוגר פי כמה ?" שאלה מליסה.
"שנתיים" ענתה הולי.
"אה … זה לא כזה נורא… הוא בן 16 ? חמוד ?" שאלה מליסה והולי חייכה.
"הכי שיש" אמרה מחויכת.
"עכשיו הגיע תורך" אמר דמיאן מסוקרן.
"אוקי… הולי תביאי לי רגע את הקמע שלך טוב ?" אמרה מליסה והולי הוציאה את הקמע מחולצתה.
"את יודעת מאיפה הגיע אלינו הקמע הזה ?" שאלה את הולי.
שניהם סובבו את ראשיהם בשלילה.
"לפני שנים רבות שלט על העולם אדון הצללים.
האדון שלט ברוע ובאנוכיות, בעזרת שלושה קמעות, האחד ירוק כדשא, השני כחול כשמיים והשלישי אדום כדם.
אחרי כמה מאות שנים החליטו שלושה אדוני הקריסטל לעמוד מולו, ולנצח.
הקרב ארח נצח. משפחותיהם כבר הפסיקו להתפלל שיחזרו שלום.
אך כעבור שלוש שנים מת אדון הצללים ואדוני הקריסטל ניצחו.
הם לקחו לעצמם את האבנים. כל אבן לאדון. הם נשבעו שכאשר יוולד להם הילד הבכור הוא יקבל את הקמע וישמור עליו.
לאדון הראשון, שקיבל את האבן האדומה, נולדה תינוקת יפיהיפיה.
לתינוקת קראו מירבל והיא קיבלה את האבן כאשר הייתה בת שלושה חודשים. האדון נשבע לאישתו שהקמע יגן עליה מכל הרע שבעולם.
לאדון השני, שקיבל את הקמע הכחול, נולד בן חזק ושרירי.
לתינוק קראו סולט והוא קיבל את האבן ברגע שנולד. האדון סיפר לאישתו שהאבן היא המפתח לחיים ארוכים יותר.
האדון השלישי, שהיה בעצם גברת, נולדה בת פגה.
היא נולדה כה קטנה וכה חלשה. זאת הייתי אני. הגברת נתנה לי את הקמע מהרגע שהתחלתי ללכת.
היא סיפרה לבעלה כי האבן תשאיר אותי בריאה וחזקה כמו שאני עכשיו.
כעבור כמה שנים שלושת הילדים היו גדולים וילדו ילדים משלהם.
מירבל ילדה את טומס שהיה חסון ובריא.
סולט ילד (לא באמת ילד) את ליליאה ילדה חזקה עם המון ביטחון.
ואני ילדתי אותכם ; הראשונה (וזאת שקיבלה את הקמע) את הולי, והשני אתה דמיאן. הם היו יפי תואר וחכמים.
כעבור כמה שנים מירבל וטומס, וסולט וליליאה נעלמו.
רק אנחנו נשארנו" סיימה מליסה.
"ולמה אנחנו עוברים, ולאן ?" שאל דמיאן.
"אנחנו עוברים לווסטינסון, מכיוון ששם זה המקום האחרון שבו ראו את דודי." אמרה מליסה וקמה מהמיטה.
"אמא, אנחנו בגיל של טומס וליליאה ?" שאלה הולי.
"בערך… אולי אחד מהם גדול יותר קטן יותר… משהו כזה" אמרה מליסה וכיבתה את המנורה הגדולה. רק מנורת הקריאה של דמיאן האירה.
"ילדים, איפה המיטות שלכם ?" שאלה מליסה מופתעת מהחדר הריק.
"ארזנו אותם" אמר דמיאן והחניק את צחוקו.
"טוב תיפרדו מהבית. אנחנו יוצאים." אמרה מליסה והפתיעה את הילדים.
"עכשיו ?!" השתנקה הולי.
"בגלל שארזתם את המיטות שלכם אין לכם איפה לישון, ונוכל להתחיל לנסוע" אמרה מליסה וחייכה. היא החזירה לילדים כגמולם על שהשתמשו בקסם כדי לארוז את חפציהם.
"אבל אני חייבת להפרד מטום !" זעקה הולי.
"מותק הוא ישן עכשיו… דיי מאוחר…" אמרה מליסה.
"לא אכפת לי ! אני חייבת !" אמרה הולי וחלה לרשום כמה מילים על פתק ישן.
היא רצה החוצה והשחילה את המכתב לתוך תיבת הדואר של משפחת אמרבל.
מליסה ודמיאן העמיסו את הדברים על האוטו הכחול והקטן שלהם.
אחרי שהכל היה בתוך המכונית, כולל הילדים ומליסה, הם יצאו לדרך.
תגובות (1)
סיפור פנטזייה מהמם אהבתי מאד מאד שבוע טוב ממני בקי ♥♥