סתם סיפור אהבה – פרק 9

מישל הוציא אותי מהמחשבות העמוקות שלי: "פיליפ, שמעת מה שאמרתי לך. שוחחתי בבוקר עם סילביה, היא קבעה איתך פגישה ב-8 במרכז הכרמל, היא אמרה לי שתכיר את המקום". מישל הוסיף: "היא הציעה שנצא לטיול ביחד במשך עשרה ימים. היא רוצה ללכת לירושלים, לים המלח וכולי. מה אתה חושב על הרעיון?"
פתאום חשבתי מה יקרה אם ניתקל בדוד שלי או בבניו. מה אני אגיד להם? השבתי בזהירות: "אני לא יודע, אני צריך למצוא תחליף לקורסים שלי. מתי אתם רוצים לצאת לדרך?". מישל ענה לי: "מחרתיים! זה יהייה מצויין, דיברתי כבר עם לוסי, אין לה בעיה". כל הזמן סילביה ידעה איך לארגן דברים, בחורה נחושה ועוצמתית, מלאה ביטחון עצמי. "בסדר, אני אסתדר!". אמרתי בסוף. התקשרתי למתרגל אחר והוא הסכים להחליף אותי לכמה ימים. גם הפרופסור שלי לא עשה לי בעיות, ההפך,הוא מצא את הרעיון מדהים. לגבי המחקר, הוא לא דיבר אפילו מילה אחת.
כצפוי, בערב נפגשתי עם סילביה. היא עמדה בתחנת האוטובוס וחיכתה לי. מרחוק, צפיתי בה, וראיתי מה שכולם היו רואים. אישה מודעת ליופי שלה ולקסם שלה. הבנתי למה כשנכנסנו למסעדה, כולם היו מסתכלים עלינו, עליה בעצם. הרגשתי גאה, היא הייתה הכתר, היהלום שלי!
עברנו את הלילה בוילה של הדוד שלה. עשינו כמה פעמים אהבה, לפעמים בעדינות, לפעמים בטירוף, לפעמים בדומיה, לפעמים בצעקות. בזמן הפסקה, סילביה הסתקרנה: "עם כמה נשים היית בעבר?" – "למה את שואלת?" – "סתם סקרנות, כי בחיים אתה ביישן, אבל במיטה!"
הסמקתי ועניתי: "פחות ממה שאת חושבת". היא לעגה לי: "לא יאומן, אתה מסמיק! איזה ילד אתה!". ניסיתי לשנות את הנושא, "זה לא זה, אני לא אוהב לדבר על הדברים האלה", אבל סילביה לא ויתרה: "טוב, אדוני המורה במתמטיקה, תן לי רק מספר". איך לצאת ממלכודת זו, השבתי בצחוק: "אני מצטער אבל התשובה דורשת פתירת משוואה דיפרנציאלית רגילה לינארית מסדר שלישי". עיניה הירוקות והגדולות נצצו מהתרגשות והיא צעקה עליי: "אתה! עם המתמטיקה שלך! תסתלק מכאן!". היא לקחה את הכרית וזרקה אותה עליי. הרגשתי שיצאתי משדה המוקשים, הביטחון העצמי שלי חזר, שאלתי: "תורי עכשיו, כמה גברים היכרת?". "הרבה יותר ממה שאתה חושב!" השיבה סילביה עם חיוך. בלי לחשוב הוספתי: "אני מדבר על יחס רציני, לא סתם, כמונו". סתם צחקתי, אבל לסילביה: היו דברים שעליהם אסור לצחוק. פתאום, פניה חוורו, והיא סטרה לי בכל כוחה האפשרי. "אל תתבדח עם האהבה שלנו" היא צעקה בהיסטריה. הבנתי מיד את הטעות שלי. "סליחה, מצטער אהובתי." התחננתי אליה לסלוח לי. נישקתי אותה ,חיבקתי אותה, נישקתי אותה שוב ושוב בכל הגוף. התפייסנו במיטה, אבל למדתי את הלקח, סילביה ואני היינו חווים משהו הרבה יותר רציני מאשר רק אהבה בקיץ!
עברנו חופשה נהדרת. נסענו במכוניתו של מישל לירושלים. שם, מצאנו מלון נחמד ברחוב יפו ליד הדואר הראשי. כמה ימים, טיילנו בעיר העתיקה כמו כל התיירים. חלוקת העבודה הייתה פשוטה: לכל הקשור לדת הנוצרית, מישל וסילביה היו המדריכים שלנו. לגבי היהדות, הפכתי למדריך של קבוצתנו. כך לא פספסנו שום מקום. לגבי הדת המוסלמי, ביקרנו במסגדים של הר הבית בלי לשכוח בשוק, להתמקח על שמלה רקומה מזרחית או על דרבוקה. ביקרנו ברובע הנוצרי ,במקומות הקדושים כמו כנסיית הקבר, אתר שהמסורות הנוצריות רואות כאתר צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו.
הייתי כמה פעמים מקודם בירושליים, אבל אף פעם לא הלכתי לרובע הנוצרי. לפחות שם, לא היה סיכוי לפגוש אחד מקרובי משפחתי. כמה פחדתי כשהלכנו לכותל, דודי היה רגיל ללכת לכותל כמה פעמים בשבוע. במזל, לוסי לא הייתה דתיה בכלל, לכן לא נשארנו זמן רב. בקיצור, ביקרנו בכל הסמטאות של ירושלים העתיקה. סילביה התלהבה מאוד מירושלים, בשבילה זה היה הגשמת חלום. לצערי, הרגשתי כמה האמונה הנוצרית הייתה חשובה לה. עובדה זו רק הלחיצה אותי כשחשבתי על עתידנו. לאחר מכן, ביקרנו גם במערב ירושלים, אזור שהכרתי היטב. הלכנו למוזיאון ישראל, לכנסת, להר הרצל, לטחנת מונטיפיורי, לחלונות שאגאל בהדסה וליד ושם. שם, חשבתי שמישל אולי ירגיש מעורבות בגלל כל המשפחה של אמו שנספתה בשואה. אבל הוא נשאר אדיש והוא לא הראה שום סימן של רגש. הגעתי למסקנה שאמו, כמו הרבה ניצולי שואה, לא רצתה לדבר איתו על התופת שהיא חוותה. להפך, סילביה ולוסי יצאו מהמקום בדמעות.
באותו הלילה, סילביה התעוררה, מלאת פחד, חיבקה אותי ואמרה לי: "אהובתי, כשיהיה לנו בן, אני לא אסכים שהוא יהיה נימול". הייתי בהלם ותיארתי לעצמי את התגובה של הוריי. שאלתי מה הסיבה להחלטה כזו. היא ענתה לי: "תיראה כמה היהודים סבלו". אני הסברתי לה שמדינת ישראל הוקמה כדי שדברים כאלה אף פעם לא יקרו עוד. אבל זה לא עזר, היא התעקשה: "בבקשה אהובי, תבטיח לי שלא נעשה את זה" – כמה הגשר צר, והשביל מסוכן, סלחו לי אבא ואמא! – אני הבטחתי! היא לקחה את ידי ולחצה עליה חזק מאוד ונרדמה רגועה. אני לא נרדמתי עד הבוקר, כל הזמן ראיתי את פניו של אבי בדמעות. אלוקים! מה עשיתי לך? למה כל העינוי הזה?