גריינה – מביא המוות

גריינה – מביא המוות

זהו שדה קרב עצום ממדים. אלפי חצים תקועים באדמה הרטובה מגשם, כלי נשק זרוקים בכל מקום, שריונות שבורים, וגופות.
רק הגשם הקל נשמע ברקע, ומעט רעמים. שמים שחורים ועננים אפרוריים. ניתן היה לראות לפעמים עורבים שבאו לסעוד על הגופות חסרות הצבע השוכבות על האדמה הרטובה. יש האומרים שאם מתרכזים חזק – אפשר לשמוע את שדה הקרב בהתקיימותו. החרבות שמתחככות זו בזו, אין ספור צעקות ושאגות זעם, קריאות לעזרה, ונפילות על האדמה.
מלחמה זו הייתה ידוע בשם "אלפי הנשמות המתות", זאת מכיוון שאלפי לוחמים נפלו בשדה הקרב, ולא זכו לקבורה מכבדת. לוחמים אלו היו שייכים לאימפריית "מביאי המוות". אימפריה זו הייתה ידועה בכל רחבי העולם בזכות הברבריות הקיימת בתוכם. היא כבשה מאות שטחים, ולא השאירה שום נפש חייה מסביב. ותמיד היה את הרצון לכבוש עוד ועוד, ללא הפסקה. עד שהגיעו למקום בו נכשלו.
הארה, הלוחם ששמר על יער "גרין-וודס", עמד בשדה הקרב יחד עם חייליו, שומרים על ביתם מפני צבא מביאי המוות.
מביאי המוות לא ציפו לכוחו המדהים שח הארה. הוא יכל להפיל 10 חיילים בשניות ספורות מבלי להיפגע. הניצחון שלו היה מובטח, וכך קרה.
אך הקרב לא היה פשוט עד כדי כך… בראש הצבא של מביאי המוות עמד לוחם דגול, גריינה. הוא היה ידוע כאיש הגדול ביותר בצבאו, בעל שרירים וגוף רחב, שיערו קצר ושחור, ועיניו תמיד היו צמאות לדם. את גריינה שלחו לכל מלחמה על מנת להבטיח ניצחון למביאי המוות, עם עצמתו האדירה והחוסר פחד ממוות.
לכל קרב גריינה ניגש עם מגן ענקי, כמעט בגודל עצמו, וחרב מושחזת ועקלקלה מעט, שרק הוא יכל להחזיק בשל הכובד והגודל העצום שלה.

בזמן שהחיילים נאבקו במלחמה, הארה וגריינה זכו לכבוד הגדול – להילחם אחד בשני, כדי לקבוע מי ינצח. הקרב ביניהם היה קרב צמוד מאוד, נמשך במשך שעות, עם שינוי ביתרונות והחסרונות של כל צד. בסוף, גריינה החל להרגיש תבוסה לאט לאט, והוא החל לראות את הסוף קרב.
שניות אחדות עמדו לפני שהארה הניף את חרבו כדי לסיים את חייו של גריינה, אך קרה משהו שנתן להארה ניצחון, ופחד.
גריינה שלף פגיון ירוק וזוהר, ותקע אותו בליבו. הוא נפל ארצה, והסתיימו חייו.
צבא מביאי המוות נשארו ללא מנהיג קרב, ונפלו בשניות אחד אחרי השני.

בזמן שחייליו של הארה שאגו את שאגת הניצחון שלהם, הוא התמלא בחשש ובפחד.
הפגיון שסיים את חייו של גריינה היה "פגיון האל מוות". נשק שנבנה על ידי דאת'טאנוס – מלאך המוות ומלך השאול. אנשים שנהרגו בידי פגיון זה – יחזרו לחיים ביום מן הימים, עצמתיים יותר, אפלים יותר, ובעלי הדרכתו של דאת'טאנוס בכבודו ובעצמו.

הגשם לא הפסיק לרדת, ועוד עורבים הגיעו לאכול מהגופות.
אך לפתע, בין כל הגופות החל להסתובב ערפל קטן וירקרק, מחפש משהו. שניות ספורות של חיפוש, והוא מצא את שחיפש – גופתו הלבנה והקרה של גריינה.
נשמעו קולות לחשוש אפלות, כאילו אומרות סדר של כישוף. ולאט לאט הקולות התחזקו יותר ויותר, עד שלפתע הפסיקו.
הערפל הירקרק החל להתלבש על גופתו של גריינה, ולהיעלם בתוכו.
הגופה החלה להתנפח בשריריה, והורידים החלו לקבל צבע ירוק שבלט דרך העור הלבן. האצבעות החלו לזוז מעט, והגב החל להזדקף. הראש הורם, והרגליים החלו להתייצב על האדמה. הריאות החלו לעבוד, והגופה החלה לנשום. גריינה פתח את את עיניו, ואפלה ירקרקה יצאה מהן. פניו חיוורות, וורידים ירוקים רצים עד עיניו.

חרבו השבורה החלה להיבנות מחדש, ויצרה להב ענקית עטופה באפלה ירוקה, והמגן השבור נבנה מחדש כשחלקיו השבורים מרחפים באוויר עם תמיכה של האפלה הירוקה.
גריינה התכופף להרים את נשקיו מאדמה, היה נראה כאילו משקלם העצום לא הזיז לו.
הוא הסתכל מסביב, ללא שום הבעה בפניו הלבנות. הוא לקח נשימה קטנה, ואמר בקולו הכבד "הגיע הזמן להביא מוות".