סתם סיפור אהבה – פרק 5

בדרך כלל, אני שונא את החוף, במיוחד בקיץ בשבתות ובחגים, יותר מדי אנשים, רעש, ילדים, מטקות וכו'. אבל כמו שאמרתי לפני, הסכמתי הפעם ללוות את החבר שלי מישל כי רציתי להסיח את דעתי מהלימודים\מהעבודה וליהנות קצת.
רבקה וכל משפחתה נסעו לחופשה בצרפת. אז הייתי חופשי בשבתות.
החברה הנוכחית של מישל הייתה תיירת אמריקאית שבאה מברוקלין, כדי ללמוד עברית באוניברסיטת חיפה, בקיץ. מישל הבטיח לי שהייתה לה חברה נחמדה, גם תיירת ,שמעוניינת לפגוש אותי כדי לדבר איתי עברית. אז חשבתי שאולי…
כשהגענו לחוף, אזור החנייה היה מלא ונאלצנו לחנות בצד השני של הכביש. כשעמדתי לצאת מהמכונית, שמתי לב לספר שהיה מונח על המושב האחורי, "טייס קרב" של אנטואן דה סנט-אכזופרי. בנעוריי נורא אהבתי לקרוא אותו, אז לקחתי את הספר והכנסתי אותו לתיקי. הלכנו על החוף ונפגשנו עם הבחורות.
הן היו שם, לוסי, חברתו של מישל ,וג'יין חברתה. היה איתן גם בחור ישראלי אחד שהציג את עצמו בתור המורה שלהן לעברית, אבל אני מהר מאוד הבנתי שהוא היה יותר מזה עבור ג'יין!
מה שהפתיע אותי הוא ששלושתם דיברו אנגלית. איזו חוצפה, ההורים שלהן שילמו כסף כדי לשלוח אותן לארץ ללמוד עברית והמורה שלהן דיבר איתן אנגלית. איזה ליצן! הרגשתי מיותר, לא היה לי מה לעשות עם האנשים האלה.
בצרפתית אמרתי למישל, "חם לי מדי, אני מעדיף לעזוב". קמתי ועזבתי אותם בלי להגיד שלום.
רציתי לחזור הביתה. לא ידעתי שבתחנת האוטובוס, גורלי חיכה לי!
ישבתי על הספסל בתחנה והתחלתי לדפדף בספר. פתאום שמעתי קול של אישה צעירה, קול מוזיקלי ששאל אותי בצרפתית: "אתה צרפתי?"
הרמתי את העיניים והיא הייתה שם! גופה כולו הסתיר את השמש. בחורה עם שיער בלונדיני, עם עור לבן ועם עיניים ירוקות גדולות, יפה מאוד. לבושה בחצאית צמודה לבנה, מספיק קצרה כדי לחשוף רגליים רזות ושריריות, עם גופייה מספיק שקופה כדי להראות את החזייה שלה ושני שדיים עגולים ומרשימים. היא ענדה צמיד זהב על הזרועה הימנית ועגילים תלויים. בידה נשאה שקית של שאנל. כל המראה שלה הוכיח שהיא בחורה מתוחכמת, עשירה בהחלט ומאוד טיפוסית לצרפתייה.
עניתי בחיוב. היא שאלה שוב: "אתה בחופשה כאן?".
השבתי: "לא בדיוק, אני סטודנט".
– אז אתה בטוח יודע מה מספר האוטובוס שנוסע למרכז הכרמל.
היא הייתה מלאת ביטחון עצמי, שואלת שאלות ישירות.
השבתי שוב: "צריך להיות מספר 37, אני חושב."
– תודה, הא, הנה הוא מגיע! היא התלהבה כמו ילדה קטנה.
האוטובוס עצר, היא עלתה ונתנה כרטיסיה לנהג.
פתאום, בלי לחשוב יותר מדי, קפצתי גם אני לאוטובוס!
(הייתי ,כמובן, אמור לקחת אוטובוס אחר לטכניון.)
הלכנו ביחד אל סוף האוטובוס וישבנו בשורה האחרונה. הבושם שלה היה נעים מאוד, יקר, שילוב של טעם לימון ותבלינים.
היא הסתקרנה ורצתה לדעת עוד: "אתה גר בכרמל?"
תמיד אותו סגנון של דיבור, ישיר. הרגשתי כמו תחת חקירת משטרה.
– לא, אבל יש לי כמה קניות לעשות שם. השבתי בלי היסוס.
(ניראה לי שכולם באוטובוס צעקו: שקרן!)
הסמקתי קצת בגלל השקר. כשאתה ביישן, תמיד טוב לחשוב שאנשים מסביב לא מבינים אותך, זה נותן ביטחון עצמי חשוב כי אחרת אתה חושב שכולם מקשיבים לך וצופים בך.
היא הוסיפה: "אני זקוקה לקנות בגד ים, אתה יכול ללוות אותי לחנות?"
"כמובן שכן!" עניתי בשמחה. חשבתי לעצמי: מי בעולם יגיד לה: "לא, זה מפריע לי!"
האוטובוס התחיל לנסוע אל הר הכרמל. באותו זמן היא התחילה לדבר ללא איפוק על עצמה, על המשפחה שלה.
היא בת 23 וגרה בדירה בורסאי על יד הארמון. גם הוריה גרים בורסאי לא רחוק ממנה. אביה שירת בצבא הצרפתי כל חייו, הוא יצא לפנסיה לפני שנה עם דרגת אלוף. אמה לא עובדת. יש לה אח אחד, סוכן נדל"ן, כבר נשוי עם שני ילדים. היא הלכה לתיכון דתי נוצרי פרטי בורסאי וחונכה על ידי כמרים ישועים.
(לא יכולתי לא לחשוב: בדיוק כמו מישל!).
עכשיו היא לומדת משפטים בפריז. עוד שנתיים, והיא תעבוד כסגן שופט בבית דין לענייני משפחה. היא למדה בלט ופסנתר מגיל 7, ועדין היום, ממשיכה לרקוד לפחות שש שעות בשבועה – הבנתי אז את הסוד של רגליה היפות – המוזיקאי הקלסי האהוב עליה הוא מוצרט. יש לה מנוי באופרה של פריז כדי ללכת, לפחות פעם בחודש, לראות בלט. דודה, צייר, מתגורר כבר שנתיים בווילה בכרמל. הוא הזמין אותה לבקרו. (עוד איש אחד עשיר).
ההורים התנגדו לכך מפני שהדוד הוא הומו וחי עם אומן ישראלי. שניהם נפגשו בתערוכת ציורים בלונדון והתאהבו, לכן דודה עבר לגור כאן בכרמל עם בן הזוג שלו. (סוג מסוים של ציונות).
מאז אותו אירוע, הוריה החליטו להחרים אותו. לעומת זאת, היא התעקשה לבוא כי היא אף פעם לא הייתה בישראל ורצתה מאוד לבקר את המקומות הקדושים. המטוס שלה נחת לפני שבוע. בסוף יולי היא תטוס ליוון עם קבוצת חברים והם יפליגו לאיי יוון באוגוסט.
(תכנית נהדרת!)