שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרק 15
#אווריה, כארסון#
היא ידעה שזה יקרה. הנער נמלט.
הוא לא אהב כלל את המקום הזה. הוא ניסה להתחמק מהפגישות איתה, הוא לא נפתח בפני אף אחת מהנזירות, והיו מאות נזירות.
אווריה ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהוא יברח. אך היא הייתה חייבת לעשות משהו בנידון. היא לא יכולה לתת לו ללכת. היא חייבת להחזיר אותו אל הממלכה שלו.
אמה גוססת. בלעדיו, הממלכות ימותו, וכך גם
המלכה.
אך הוא לא ידע את זה. הוא רק רוצה להיפטר מגורלו בזמן שהממלכות גוססות.
אבל הוא לא ידע על כך דבר, ולא חצי דבר. הזמן לסוף התקרב.
אווריה החליטה לצאת בעקבותיו, לצאת למסע שבסופו היא תחזיר את ניקולס לממלכתו.
הוא חייב להציל אותם.
אך הייתה לה בעיה.
הקוסמים עומדים לתקוף.
בצד השני של האי, חיו הקוסמים הרעים בארמונם האפל והשחור משחור.
מלבד יכולות הכישוף, היו בידיהם כלי- נשק חזקים במיוחד:
הם היו בעליהם של חצי הברזל שנוצרו כדי לחסל דרקונים. הם פיתחו מטות קסם שבתוכם הטמינו את כל הלחשים שלמדו אי פעם.
והם החליטו לתקוף.
בעוד פחות מיום.
אווריה נאלצה למצוא במהרה את ניקולס, ואז לחזור לארמון.
אחרת הן אבודות.
כל הנזירות. שלטונן יגיע לקיצו.
"ניקולס… ניקולס… איפה אתה?" מלמלה.
האי היה גדול.
הוא ייכל להיות בהמון מקומות.
היא סרקה את חצי האי של הנזירות, אך הוא לא
היה שם. כעת היא עמדה על הגבול. הגבול. קו
אדום וזוהר שהפריד בין שני חצאי האי. על הקו הונח שלט.
על הצד שהופנה כלפי אווריה היה כתוב:
"נזירות היזהרו. הפולשות ייתלו."
אווריה הסתכלה מעבר לקו, והתחלחלה. שלוש עמדות תלייה היו שם. בכל אחת מהן, הייתה תלויה נזירה מתה. זבובים שוטטו על פיהן.
אווריה הצליחה בקושי לדכא את רצונה להקיא. אך היא ידעה שאין לה ברירה. חייה של אמה מונחים על הכף.
היא נשמה נשימה עמוקה, ובצעדים גדולים נכנסה אל חצי האי של המכשפים…
כארסון צעד בארמון. הארמון היה כה גדול. פעמים רבות הלך לאיבוד שם. היו כל כך הרבה פניות, וחדרים.
קירות העץ היו מכוסים שטיחי קיר יפים, מעוטרים בקווים מסולסלים וכחולים. לפידים היו תלויים לאורך הקירות. כמות האור שסופקה מהחלונות הפתוחים לא היתה מספקת.
הארמון היה מאוד אפל. אך הוא דמיין לעצמו שלא היה כך עד לפני זמן רב. רק כאשר האפר החל לרדת מהשמיים, הכל נהיה כהה.
הם הרעים בסיפור הזה, לא היה לו שמץ של ספק. אך הוא ידע שגם לנבלים מגיע הרגע לשלוט.
כעת חיפש כארסון את דרכו אל אולם הכס. דקות ארוכות הוא פנה ימינה ושמאלה, הלך אנה ואנה, ופעמים רבות הרגיש שרק לפני דקות מועטות צעד במסדרון זה ממש.
כעבור כעשר דקות הליכה הוא הגיע אל אולם הכס, שם, ישב אדוארד הזר על כס המלכות.
"אדוני." כארסון השתחווה והתקרב אל מלכו.
"כארסון." אמר המלך, וזה השיב קידה קלה, נוספת.
"אדוני, אני חושש שמלחמה נוספת מתקרבת."
"מלחמה?" שאל הזר, מהרהר. "מדוע חושב אתה כך, כאסון?"
"אני, אדוני, התכוונתי בהוטריקליס. המצב שם לא יציב במיוחד, כפי שאתה בוודאי כבר יודע."
מלכו הנהן.
"והמלחמה הזאת… האם היא תהיה משמעותית?"
כארסון חשב ואמר: "אני לא בטוח אדוני, אבל אין ספק שאם התוקפים ינצחו, שלטון העריצות של הוטריקליס ייגמר."
פניו של אדוארד התקדרו. עווית של כעס עלתה על פניו.
"אבל…" מלמל הזר. "אני הייתי אמור לקחת את הוטריקליס… מי החצוף שמעז לגנוב לי את המלחמה?" שאל.
"זאת חבורה גדולה למדי, של ילדים
שקוראים לעצמם, 'המחתרת'." הסביר כארסון.
"ילדים?" שאל הזר- אדוארד.
"נערים. בערך בגילו של ניקולס."
-"אני חושב שאנחנו יכולים להיות רגועים." אמר הזר.
"באמת?" שאל כארסון.
"באמת." השיב המכשף לאווריה. "הוא נלקח ממני ממש הבוקר."
פניה של אווריה התעצבו.
"מי לקח אותו?" שאלה.
"לוחמי הלב." אמר המכשף.
"אוי לא…" מלמלה אווריה.
"שמעת עליהם." אמר המכשף, בוחן את אווריה היטב. אווריה הנהנה.
"אם הם יצליחו במשימתם, הוא יהפוך להיות שליט דרקונים במהרה." אמרה באימה.
"אמת." אישר המכשף. "אבל אין לך פנאי לחפש אותו כעת."
אווריה קימטה את פניה. "למה אתה מתכוון?" שאלה.
"חזרי בריצה. את יודעת שאת משיגת גבול כאן." אמר לה המכשף. "הם תוקפים."
-"מי?"
"את יודעת על מי אני מדבר…" מלמל המכשף.
הוא צדק.
היא ידעה על מי הוא מדבר…
היא רצה כמו איילה בחזרה אל מקדשה. הם תוקפים… חשבה במוחה. תמהרי! הן הולכות למות! הקרב עומד להתרחש בקרוב.
הסוף מתקרב.
כאשר עברה את הגבול וחזרה לצד של הנזירות הבחינה במשהו מוזר. פעם, באזור שלהן, זרחה השמש באור חזק.
אבל כעת, ככל שהתקדמה בריצתה, היא שמה לב, שהאדמה הלכה והאפירה, השמיים הלכו ונצבעו בארגמן.
והאפר ירד מהשמיים.
הסוף מגיע.
לבסוף, הגיעה אל המקדש. הקוסמים עוד לא הגיעו.
"נזירות!" צעקה אווריה. כל הנזירות התקבצו סביבה. לא היה צורך ביותר ממבט.
הן ידעו.
המלחמה מגיעה.
"מי תוביל אותנו לקרב?" שאלה פתאום אחת הנזירות.
אווריה חשבה במוחה: את הבת של אם הנזירות. את יכולה לעשות את זה.
"אני אוביל אתכן לקרב."
זאת לא הייתה אווריה. אמה של אווריה, אם הנזירות, אחזה חרב בידיה.
"אמא!" זעקה אווריה. "את עוד לא מתת!"
-"אמרתי לך, כל עוד הממלכות לא מתות, אני לא מתה."
אווריה חייכה.
אמה הולכת להוביל אותה לקרב אווריה ידעה, שהסיכויים לניצחון, גדלו פי מאה לפחות.
"כארסון." אמר אדוארד.
-"כן מלכי." השיב כארסון, מביט במלכו.
"אני רוצה שתכיר את פרקליז."
כארסון הביט באלדרין הגבוה והחסון שהביט בו. "שלום לך, בן אנוש." אמר פרקליז.
-"שלום לך אלדרין."
"איתו ועם מספר אלדרינים ששרדו, אנו הולכים לשלוט בהוטריקליס." אמר אדוארד. "לאחר הניצחון, פרקליז יזכה לחיי פאר בארמון."
כארסון הנהן.
"אבל…" אמר המלך לפתע. "אני רוצה שאתה תהיה מלך הוטריקליס. תנהג בהם ביד טובה. אל תהיה אכזרי. תהיה מלך טוב".
כארסון הנהן. "אל דאגה מלכי. לא תתחרט על בחירתך."
פתאום, נשמעו דפיקות בדלתות הכניסה הענקיות.
"הו, תראו מי פה!" אמר אדוארד כאשר ראה את מי שנכנס פנימה. "החלטת לחזור? אתה רוצה להיות נאמן לשליטי הדרקונים?"
"אז היא אכן צדקה"… האיש חייך.
"הבאתי לך שלל." אמר האיש, והניח על
הרצפה נערה בת שש- עשרה.
הקוסמים הגיעו. המלחמה עומדת להגיע. "מוכנות?" שאלה אם הנזירות. לוחמותיה הנהנו. "אנחנו עומדות לנחול ניצחון!"
"כן!"
"תראו, תראו, מה יש לנו כאן?" אמר אדוארד.
הקוסמים החלו לרוץ אל- עבר הנזירות.
הנזירות החלו לרוץ אל עבר הקוסמים.
"הנסיכה לוריין"…
זמן הסוף מגיע.
האפר יורד מהשמיים.
תגובות (1)
כן מצטער שלקח לי זמן להגיב, לשם שינוי כן היה לי זמן, פשוט השתמשתי בו על דברים מסוימים.
טוב אז לביקורת:
"הוא ייכל להיות בהמון מקומות"
– יכל
"מדוע חושב אתה כך, כאסון?"
– כארסון
אוקיי ממש אהבתי את המעבר מהקטע עם הזר וכארסון לקטע שאחריי. מעולה.
הפרק נחמד, מרגישים שהסוף בהחלט מגיע. לא כ"כ אהבתי את הסיום, אני אישית הייתי מעדיף כמו שכתבת אותם עד היום, מנק' מבט של דמות ספציפית.
עובר לפרק הבא.