מונולוג- שכתוב של נשים קטנות, השיחה של לורי וג'ו

(לורי יושבת וכותבת מכתב ומקריאה אותו בקול)
ג'ו, ג'ו הקטן שלי.
לא, זה לא טוב… (מוחקת)
ג'ו. (בוחנת את המכתב קצת)
כן, זה מעולה.
ג'ו, מדברת חברתך הקרובה לורי.
יותר נכון, כותבת.
אנא ממך, אני מבקשת שתתייחס למכתב הזה ברצינות גמורה, אנא ממך ג'ו.
תפגוש אותי מחר ליד הגשר בנקודת המפגש הקבועה.
אני מתחננת, תגיע. (מוחקת ומרביצה לעצמה ביד בעודה נוזפת בעצמה "אל תיהי טיפשה")
אני (מדגישה) מבקשת שתגיע.
באהבה, (מוחקת ודופקת את הראש במכתב)
בידידות רבה, לורי.
(קמה עם חיוך ומצמידה את המכתב לליבה)
גו, אתה תגיע, נכון ג'ו?
אני מאמינה בזה ג'ו.
שאתה תגיע.
ג'ו, אני אגיד בעודי מסתכלת אל תוך עיניו ומכשפת אותו בעזרת הקול העמוק, מלא התשוקה, הנועז והעוצמתי שלי, אני אומר לו את המילים הללו, המילים שחיים ומוות בידיהן, המילים שכשהוא ישמע אותן הוא יצלול לתוך ידי (מתיישבת ומחזיקה משהו) ויגיד, לורי, כמה זמן חיכיתי שתגידי את המשפט הזה, הו לורי, את צמד המילים הללו, הו לורי, כמה חיכיתי שתגידי שאת מחבבת אותי.
ואז כדרכו (משליכה את מה שהיא מחזיקה), ידחה אותי בנימוס כפי שליבי אומר, ידחה אותי ויגיד לי שמעדיף שאנחנו נישאר ידידים, כי הוא ג'ו, ג'ו הרווק.
ואז אני? אני אצלול מתוך שיברון לב אל דיכאון ואהפוך להיות גננת דיכאונית המתנחמת בילדים אשר היא מטפלת בהם מכיוון שהיא, אני, יודעת כי אני לעולם לא אגדל משפחה עם ג'ו.
טוב נו, אולי, אולי אני אספר לו שנה הבאה.
(מכניסה את המכתב לתוך סלסילה שכתוב עליה מכתבים לג'ו)