להיות מספר אחד – חלק שלישי

סדר יום של מטהר אשפה ממוצע נראה פחות או יותר כך: מתעוררים ב-04:00 לפנות בוקר, ההתארגנות תימשך כמחצית השעה. כפועל ממיין בקו האשפה יש להקפיד להגיע במדי עבודה הכוללים סרבל כתום, נעליים גבוהות וסגורות בצבע שחור וכובע שחור. יש להצטייד בכפפות אטומות היטב עליהן שילמת פיקדון ממיטב כספך כיוון שעלותן גבוהה ביותר ועליך להחזירן בתום שנת עבודה לשיפוץ כללי. יש להצטייד בכריך, בקבוק שתייה ומשרוקית, בגלל המרחק בין קווי המיון, בין פועל לפועל והרעש. אם לא הקפדת לעמוד בכל הדרישות,המפקח ידווח עליך, תצבור נקודות משמעת שפירושן הורדה במשכורת או שעות עבודה ארוכות יותר (וכפי שתיראו הדבר אינו מתקבל על הדעת). אחרי כוס קפה – כן גם בעתיד לא נס ליחו של המשקה החום הזה, אפשר לצאת לדרך. הנסיעה מאזור המגורים לאזור טיהור האשפה (שם מפוצץ למקום עבודה בו ממיינים אשפה, דוחסים ושורפים אותה במתקני טיהור המונעים זיהום אויר) אורכת כשעה ובזמן זה בדרך כלל אני נהנה להסתכל על צדי הדרך במסלול הנסיעה ולהרהר בחיי החדשים כדידי וואן. למקרה שנותרו לכם עוד תהיות לגבי שמי המקורי אז הנה לכם שמי היה דניאל, דניאל פרוסט. זהו השם שניתן לי כשנולדתי, על ידי הורי האוהבים, שרצו אך ורק בטובתי וקיוו שאגדל להיות אדם , בעיקר מאושר אך גם מוצלח ומסופק. אני לא חושב שעבודה בטיהור אשפה נכללה ברשימת העבודות שדניאל יוכל לעבוד בהן כשיגדל, שאמי ראתה בחלומותיה הורודים.
ב-05:45 בדיוק, אחרי מעבר במתקן הסריקה של מפעל טיהור האשפה העירוני, מתייצבים בקו ומתחילים את מלאכתנו שאורכת 14 שעות עם שתי הפסקות בנות 30 דקות. לסיום סריקה נוספת ונסיעה חזור בת שעה. הגעה משוערת חזרה למגורים בשעה 21:00 בערב. מיותר לציין שלא נותר לי זמן איכות לעצמי במהלך שבוע עבודה מייסר שכזה. אולם בסופי השבוע ללא יוצא מן הכלל אני נוסע מתחנת הרכבת הקרובה לחדרי במגורי הפועלים, כדי לבקר את הוריי ואת אחי הקטן, שיש לקוות יזכה לגורל מוצלח יותר משלי.

מיון האשפה בקו מצריך ערנות אולם מותיר גם זמן למחשבות פרטיות, בהנחה שהעייפות, השעמום הטמטום והמונוטוניות של מעשיי לא פגמה ביכולת זו. המחשבות שלי נעות בין חלומות בהקיץ על ציון גבוה במיוחד במבחני ההסמכה, על קריירה יותר מרתקת מזו שהוכרחתי לבצע, מחשבות על הורי המסכנים שנאלצו להודות בפני חבריהם שבנם נכשל במבחנים הסופיים ונידון לחיות חיי עוני והשפלה. ההודאה הייתה כרוכה בין היתר באיבוד חלק גדול מבין מי שיתיימרו להיות "חברים". לעתים אני חושב גם על העובדה שבחינות כחלק מתהליך החינוך או הלמידה הן משהו נחוץ– הרי כל אחד שמשקיע מזמנו כדי ללמוד משהו חדש צריך לקבל משוב על הלמידה שלו, כדי שיוכל לייעל אותה ולהפיק לקחים לפעמים הבאות. הבעיה העיקרית שלי נובעת מההשוואה לאנשים אחרים, מהדירוג. איך אפשר להשוות ביני לבין פלוני? יש לנו כישורים אחרים יכולות אחרות. הוא למד לפני הבחינה אני שתיתי ומחקתי חצי אונה. ההשוואה חייבת להיות ביחס לעצמך בלבד, ועליך להראות התקדמות. העדר מגמת שיפור בתוצאות תעיד שמשהו בדרך הלמידה אינו נכון וצריך לעזור לך למצוא דרך ללמוד אחרת, טוב יותר, יעיל יותר. אם הגרף הוא במגמת עלייה אך הייתה מעידה חד פעמית – אין למבחן הזה כל חשיבות. וואו יכולתי להיות השר הממונה על החינוך אם רק לא הייתי צריך למיין אשפה.
אבל המחשבה שחוזרת הכי הרבה פעמים היא: "איך לעזאזל בורחים מכאן, מאמצים זהות אחרת ומתחילים מחדש"? בינתיים לא הייתה לי תשובה. דבר אחד ברור לי- יש לנטרל את תהליך הסריקה הדו יומי. אם אצליח להתחמק מתהליך הסריקה, אף אחד לא יחשוד בהיעלמותי ואוכל לברוח מהכלא הזה שנקרא החיים שלי….