לחפש

"נחפש ונחפש עד שנמות, נכון?" אני שואלת. אתה מביט בי, חצי מתעניין וחצי לא מבין. רובך מרוכז בתנוחת היוגה החדשה שאתה מתאמץ ללמד אותי אפילו שראשי שקוע בין ברכיי.
"אני חושב שעצם החיפוש הוא דבר יפה. הרי האושר, מהו אושר? האושר הוא את."
"אני?"
"את. ממש את. בתוך הלב הקטן הזה יש לב ענקי שמתפוצץ כבר מאהבה." אתה נעמד על רגל אחת, מתמקד בנקודה רחוקה כמו שלימדת גם אותי לעשות בעבר בכדי לא ליפול. "בתוך הגוף הקטן הזה מסתתר אושר עצום. את קולטת?"האתה מחייך.
ואני לא ממש קולטת. ואני לא ממש יכולה להרים את הראש ולראות את החיוך שלך כי השמש מסנוורת אותי והשיער שלי מסתיר לי את טווח הראיה בכל מקרה.
"אני אסון מהלך על שתיים, אביב. אני פשוט אסון."
"תבקשי מאלוהים שיתקן אותך. הוא אוהב אותך. הוא ייתן לך הכל."
אני צוחקת. הוא לא מבין כמו שאני לא רואה.
אבל יש בו קסם שאין באף גבר אחר בעולם המזויין הזה. הוא יודע מה לומר. הוא מקסים. ואני סתם גוש של שנאה עצמית וצלקות בגוף ובנפש שחודרת לו לפרטיות ומתיישבת בישיבה מזרחית על רצפת הגינה שלו.

אני כבר לא מחפשת חבר.
הלבד הזה מתאים לי.
הגסיסה עם אביב פעם בשבוע כשאני צריכה שינשמו לתוכי קצת רוח.
כל זה, זו אהבה.

וזה לא משתנה, זה נשאר. זה חזק ויציב.
כמה שזה רעוע, זה עומד.
מחפש לי אבחנה באיזה משרד בגבעתיים שישאיר ממני עטיפות של סוכריות ובכי מר אחרי שש שנים של מכות מחברים שלא אהבתי.

אני כבר לא מחפשת דבר, אם להיות כנה.
אני כבר לא מחפשת יותר, כלום.