מבט כפול -פרק שני-

סיקרן אותי לדעת מה מסתתר לו בתוך העטיפה, אבל הבטחה זאת הבטחה.
סבתא ליטפה לי את הפנים, חייכה אליי ויצאה באיטיות מהחדר.
עוד לפני שהמשכתי בכתיבת הסיפור, שמרתי את החפץ במקום סודי, מקום יקר לליבי- בקופסא הסודית המסתתרת בקיר.
אף אחד, גם לא אמא, יודע שמסתתרת לה שם קופסא, וזה מה שמייחד אותה.
לאחר שהנחתי את החפץ, המשכתי בכתיבת הסיפור.
אין לי דלת בחדר ולכן שומעים כל דבר קטן שמתרחש בבית כולו.
שמעתי את אמא וסבתא משוחחות בניהן, וזה לא הטריד אותי.
את הסיפור המשכתי לכתוב, הייתי שקועה בו עד שלא שמעתי אותן כלל וכלל.
כל פעם, התבוננתי בשעון כדי לראות מה השעה.
לקראת השעה שתיים עשרה בצהריים, אמא נכנסה לחדרי מבוהלת.
"מלינה, בואי מהר! סבתא יורקת דם. קראי מהר לרופא!"
נבהלתי. יצאתי במהירות מהחדר וראיתי את סבתא מכופפת על הרצפה ושלולית דם סביבה.
פתחתי את דלת הבית, ורצתי הכי מהר שיכולתי למרפאה של ד"ר מוניאל- רופא המשפחה שלנו.
הוא הרופא היחיד בשכנותינו אשר דובר גם רוסית.
בדרך כלל, בהליכה, אני מגיעה למרפאה תוך חצי שעה.
אבל ידעתי שברגעים כאלה, כל דקה חשובה.
תוך כדי ריצה התחלתי לבכות ופשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות.
זה הקשה עלי, אבל לא הפסקתי לרוץ.
הגעתי למרפאה, כולי מתנשפת ואמרתי בצעקה "סבתא! דם!".
ד"ר מוניאל כבר הבין, הוא עזב הכל, השאיר את המרפאה כמו שהיא וביקש ממני שאעלה איתו על אופניו.
הוא רכב במהירות והגענו לבית תוך מעט זמן.
כשהגענו, סבתא בקושי נשמה, שכבה על הרצפה ולא זזה.
אמא בכתה. היא לא ידעה מאיפה זה הגיע פתאום.
ד"ר מוניאל בדק את סבתא.
בדק את נשימותיה, את גרונה ולאחר עשר דקות של בדיקה, לקח נשימה ארוכה ואמר בעצב: "זה לא נראה טוב, צריך להפנות אותה לבית חולים".
סבתא הובהלה לבית החולים ואני ואמא נסענו יחד איתה. כולנו דאגנו.
עשו לה הרבה בדיקות והתוצאות שהתקבלו היו שליליות.
בזמן שסבתא שכבה מחוסרת הכרה במיטת החולים, ישבתי לידה והבטתי בה.
קיוויתי שתתעורר, קיוויתי שתגיד מילה, שתדבר. אבל לא קרה כלום.
השעה הגיעה לשמונה בערב, אמא רצתה שנחזור לישון בבית ויום למחרת נבקר שוב את סבתא, אבל לא הסכמתי.
על אף שהכריחה אותי לחזור הביתה, לא נכנעתי לה ונשארתי. אמא חזרה הביתה.
הגיע לילה, הכל היה חשוך.
היינו בחדר רק אני וסבתא, ומדי פעם נכנסו אחיות לבדוק שהכל בסדר.
סבתא לא זזה, בקושי נשמה ואני הבטתי בה כל הזמן הזה.
על הקיר המקולף היה תלוי שעון שבעזרתו יכולתי לדעת מה השעה.
לא נרדמתי. הכל היה שקט, היה ניתן לשמוע את נשימותיה ואת חרחורי אפה.
הסתכלתי עליה בעודה מחוסרת הכרה, התאפקתי שלא לבכות.
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק, שידעתי שאולי זה החיבוק האחרון שאתן לה.
נתתי לה נשיקה במצח ואמרתי בקול חלש "סבתא אני אוהבת אותך".
הבנתי באותו רגע שכאשר נתנה לי את החפץ, הייתה מודעת לזה שעומדת למות.
למרות שעדיין חיה, ידעתי שסופה קרוב מתמיד ונשארו לה ימים בודדים לחיות.