לחייך בסוף

בשום דבר אין הגיון עכשיו, נכון, מתוק יקר שלי?
פתאום אתה כבר לא באמת מבין מה אתה רואה בי, פתאום השתניתי, אני כבר לא מחייכת כמו בהתחלה ממש.
פתאום אנחנו שוכבים מלא ולא מדברים
פתאום אני מעדיפה לא לראות את הפרצוף שלך כשאתה גומר, כי זה מצחיק עד דמעות כמה שאתה זר לי.

וזה דפוס, זו מתכונת מסודרת של משבצות כחולות אדומות ושחורות.
אני מרגישה שאני אם של פס ייצור לגברים שבירים שרק מכניסים עצמם בכוח אל בין זרועותיי ומתחננים להתפרק.
ודי. נשבר לי הזין. נשבר לי הזין מלהיות החמודהמתוקה שלכם. לכותחפשו.

זה מעיק. זה עצוב. זה סיפור חיי.

זה תמיד מעגל ואני תמיד עליו, אף פעם לא באמצע. מחפשת את הדבר הזה שנמצא בחדר ולא מדברים עליו. כמו התאבדות. כמו שהתאבדת אז, זוכר?

כל מה שאני כותבת זה שטות. לא בא לי. לא בא לי באמת. בא לי לצרוח.
בא לי שזה לא יהיה פייר וזה לא יהיה פייר והפעם מישהו יצעק, כי זה חרא. כי זה ממש חרא ולא פייר שלך מותר ולי אסור. זה ממש רע והמשחק הזה מסריח ואני לא אוהבת אותו בכלל.

המציאות מתגלגלת לי על הלשון כמו הסיגריה עם הטבק המסריח שלו כשהוא צוחק בלי קול ורק הכתפיים שלו רוטטות וכבר נמאס לו מעצמו כי הכל בעולם עשוי מצדקנות מעושה ושיט של מבוגרים.
ואני לא מבוגרת בכלל ואפילו די קטנה אז רק תסביר לי איך דבר אחד כזה עושה אותי מגוש של אטימות מרובעת מפוצצת הגיון ודיכאון וחוסר חשק לחיות, לדבר הרגיש והמקופל-עטוף יפה כל כך הזה?
כי אני כבר לא יודעת מה ואיך להרגיש.
תגיד, זה מותר, לחייך, בסוף?